על שפה משותפת, אחריות וערמה של חברה על הדשא

"יש ערמה של חברה על הדשא, אני דברים כאלה מחבב"

(מילים: מאיר אריאל | לחן: שלום חנוך)

בתחילת החודש ציין שלום חנוך שמונים. איכשהו, דווקא השורה הפשוטה הזאת התיישבה לי בראש כשחשבתי איך מסכמים שנה ואיך פותחים חדשה.

כי נדמה לי שפעם היה קל יותר למצוא את ה"ערימה" הזאת — בחדר האוכל, על הדשא, בעבודה, בחג, בשביל. היום החיים אחרים: אנחנו עובדים בחוץ, רצים בין משפחה, עבודה וילדים, הבית הפרטי תופס יותר מקום, והקיבוץ עצמו גדול, מגוון ומשתנה.

ואז הגיע אוגוסט.

כ־250 חברות, חברים, תושבות ותושבים יצאו בערב מהבית ונכנסו לבתים של אחרים. לא להצבעה ולא כדי להכריע — הם באו לדבר על גזית, ובעיקר לברר מה עדיין הופך אותנו ל"אנחנו".

קראתי את מאות האמירות שעלו. אין שם תמונה אחידה, וטוב שכך. יש מי שמבקשים יותר שיתוף ומי שמבקשים יותר עצמאות; מי שרוצים לצמוח ומי שחוששים לאבד את האינטימיות. תפיסות שונות של כלכלה, ערבות הדדית, קליטה, חינוך, תרבות וזהות. אבל מתחת למחלוקות חוזרות שוב ושוב מילים דומות: בית, שייכות, היכרות, אכפתיות, מעורבות ועשייה.

המתח שבין היחיד לכלל

אולי זה גם הסיפור של השנה שחלפה — שנה של מלחמה וחירום, בנייה ושיוך, צמיחה וקליטה, חינוך, בריאות ורווחה, תרבות, חדר אוכל, בריכה ותשתיות. שנה של עשייה רבה, הצלחות, קשיים, ויכוחים וגם טעויות.

ובכל אחד מהתחומים האלה פגשתי שוב את אותו מתח: מה אנחנו מצפים שהקיבוץ יעשה עבורנו, ומה אנחנו מוכנים לעשות עבור הקיבוץ. ואולי צריך לומר כאן משהו פשוט: הקיבוץ הזה הוא של כולנו. לא של ההנהלה, לא של ממלאי התפקידים, לא של הוותיקים ולא של החדשים.

אחד האתגרים הגדולים שלנו נמצא בדיוק על התפר שבין היחיד לכלל:

• יוזמה פרטית: קהילה טובה זקוקה לאנשים שאומרים "יש לי רעיון, בואו נעשה", ולא מחכים שמישהו אחר ירים את הכפפה.
• התחשבות בבית المשותף: היא זקוקה גם ליכולת לעצור ולשאול איך הרעיון פוגש את האחר, מה הוא דורש מהקהילה ואיך הוא משתלב.
• גמישות מערכתית: מנגד, המערכת צריכה לדעת לא לחנוק יוזמה רק משום שהיא לא נולדה בתוכנית העבודה.

אולי שם נמצא האתגר הגדול לשנה הקרובה: למצוא שפה משותפת שאינה דורשת מאיתנו לחשוב אותו דבר.

חומרי החזון אינם מיועדים להישאר על לוח המודעות. המנהלים כבר התבקשו ללמוד אותם ולשאול כיצד הם מתורגמים לתוכניות העבודה ולסדרי העדיפויות. יחד עם זאת, תהליכים קהילתיים אינם "זבנג וגמרנו". אמון, שייכות, שינוי הרגלים וחיבור בין אנשים נבנים לאט — אין להם סעיף תקציבי ואין כפתור שלוחצים עליו ומסמנים "בוצע".

שייכות אינה רק זכות – היא גם אחריות

מחוץ לקיבוץ אנחנו נכנסים לתקופת בחירות. נשמע הרבה על מחנות, זהויות, ובעיקר על "אנחנו" ו"הם". גם בינינו יש מחלוקות, ולעיתים עמוקות. החוכמה אינה לטשטש אותן, אלא לא לתת להן לפרק את השפה המשותפת שלנו.

כי מי שחושב אחרת ממני בבוקר עדיין יושב לידי בחג, שולח את ילדיו לאותה מערכת חינוך, שוחה באותה בריכה, פוגש אותי בחדר האוכל, ויזדקק, בדיוק כמוני, לקהילה הזאת ביום שבו החיים יפתיעו.

מילות תודה והזמנה לעשייה

רגע לפני שמתחילה שנה חדשה, אני רוצה לעצור ולהגיד תודה לכל מי שעושים את גזית קצת יותר גזית בכל יום:

• לחברות ולחברים שמתנדבים בהנהלות ובוועדות.
• למי שפועלים בענפים, בחינוך, בתרבות, בבריאות, ברווחה ובספורט.
• למי שיוזמים משהו קטן ליד הבית, מרימים אירוע, עוזרים לשכן, מטפחים פינה, או פשוט רואים משהו שצריך לעשות ועושים בשקט.

ונשמח לעוד — כל אחת ואחד במה שקרוב לליבם. יש כאן הרבה מקום לעוד ידיים, לעוד מחשבות ולעוד אנשים שירצו לקחת חלק.

צוות החזון עמל בימים אלה על זיקוק מאות הקולות למצפן משותף. אני מאחל להם ולנו שיצליחו לשמור בתוכו גם את המחלוקות, גם את החלומות ובעיקר את התקווה שעלתה מן המפגשים.

איחולים לשנה החדשה

לקראת השנה החדשה תשפ"ז, אני מאחל לנו שנה טובה באמת:

• שנה של בריאות ושקט, כאן ובארץ שעוברת ימים לא פשוטים.
• שנה שבה הילדים שלנו ירגישו שכאן בית, המבוגרים ידעו שיש מי שרואה אותם, והחדשים יגלו שהפכו לחלק בלתי נפרד מקהילת גזית.
• שנה שנדע בה לדרוש וגם לתת, לבקש עזרה וגם להציע אותה.
• שנה שלא נוותר בה על הרצון לשנות, אבל בעיקר – לא נוותר זה על זה.

ואולי, אם נצליח בזה, נגלה שגם ב־2026/7 עוד יכולה להיות ערימה של חברה על הדשא.

שנה טובה לנו. שנה טובה לגזית.

‍