גיליון
מס’ 1777
חודש
"תשטוף את העפר מן העיניים, בנימין זאב
תשטוף את העפר מן העיניים, שים יד על הלב
ותגיד לי, ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?
אני לוקח שטר של מאה, מביט על התמונה
אני מביט היטב עליך, חוזה המדינה
יהודי יקר כזה עם זקן עד החזה
יהודי כל כך רזה - מאיפה יש לו כח להיות חוזה?"
(בנימין זאב, יענקל'ה רוטבליט, לחן: יאיר רוזנבלום, בביצוע רבקה מיכאלי)
החודש הוזמנתי לשוחח עם משתתפי קורס הדירקטורים הייעודי לגזית. זו כבר הקבוצה השנייה שלומדת על ניהול תאגידי בקיבוץ, על שיחת קיבוץ וקלפי, הנהלות וועדות, ממלאי תפקיד ונציגי ציבור, ובעיקר על הקשר שבין כל אלה לבין החברים שבשמם ולמענם המערכת פועלת.
הבטתי בקבוצה הנפלאה והמגוונת הזאת, שמעלה שאלות, עמדות ומחשבות, ומבקשת להטביע את טביעת האצבע הייחודית שלה, לברר את ה"אני מאמין" שלה ואת הדרך שבה נכון בעיניה לנהל את גזית. ומהר מאוד התברר שגם בתוך הקבוצה עצמה אין "אני מאמין" אחד. יש אי הסכמות, תפיסות שונות ולעיתים גם תשובות שונות לאותה שאלה.
ודווקא שם, בעיניי, מתחיל הדבר המעניין. קהילה אינה נבנית מכך שכולנו חושבים אותו הדבר, אלא מהיכולת להביא תפיסות שונות אל אותו שולחן, להקשיב, להתווכח, ובסופו של דבר גם להכריע. אז דיברנו על שקיפות, שיתוף ואחריות, ועל הדרך שבה רעיון הופך לדיון, להחלטה ובסוף גם למעשה.
ובמקביל, מול עיניי מתרחש תהליך החזון. אני מתחבט לא מעט כיצד גורמים לנו לעצור לרגע את מרוץ היומיום, להגיע, לדבר, לחלום ולהשמיע קול. ובין כל המחשבות עלה בראשי ללא צל צילה של ציניות - בנימין זאב הרצל.
עצרתם פעם לקרוא את אלטנוילנד? מהי היצירה הזו בכלל - רומן, אוטופיה, תוכנית עבודה או חלום של אדם עם דמיון מפותח במיוחד? הרצל כתב: "חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב", ובסיום הספר הוא מזכיר שאם לא נרצה, כל שסיפר יישאר אגדה.
וזו בעיניי בדיוק שאלת החזון.
בישיבות צוות החזון אני מתאפק לא מעט. אני אוהב את קהילת גזית, אבל איני חבר בה. אני בעל תפקיד, ואפילו "חיצוני", כפי שמקפידים להזכיר לי מפעם לפעם. לכן החזון אינו שלי לכתוב. הוא שלכם.
אבל "שלכם" הפעם הוא רחב. חברים מלאים, חברים בעצמאות כלכלית ובחברות מותנית, נקלטים, תושבים, צעירים, ותיקים וגם בני נוער. כל מי שחי כאן ויש לו מחשבה על הבית הזה ועל עתידו, ראוי שיהיה חלק מהשיחה.
בחודש אוגוסט יתקיימו מפגשי השיח הראשונים בבתים, ובהמשך נרחיב את השיח ואת דרכי השיתוף. לא באים להצביע ולא לקבל החלטות. באים לדבר ובעיקר להקשיב. לשאול מה מיוחד בגזית, מה נשמר, מה נשנה, איזו קהילה נרצה להיות ואיך נדמיין את גזית של 2040.
חזון איננו רשימת משאלות וגם לא תוכנית עבודה. הוא מצפן שאליו נוכל לחזור כשנצטרך לבחור בין צמיחה לשימור, בין הפרט לכלל, בין קהילתיות לאחריות כלכלית, ובעיקר כשנפגוש שאלות שעוד אין לגביהן החלטה סדורה.
ואני? תפקידי אולי לשאול מדי פעם: האם החלום הזה יכול להפוך למעשה? אבל גם להזכיר לעצמי ולכם שלא כל מה שנראה היום בלתי מעשי צריך להיפסל. חזון שנצמד רק למה שכבר אפשרי היום הוא אולי תוכנית עבודה טובה, אבל ספק אם הוא חזון.
כי חזון קהילתי אינו נכתב בחדר אחד, על ידי צוות אחד, ובוודאי לא בקול אחד. הוא נבנה מריבוי הקולות שלנו, גם מאלו שמסכימים וגם מאלו שחושבים אחרת. ולכן זה הזמן להשמיע קול, לחלום, להציע, לערער ולהעז. מי שיבחר לעמוד מן הצד היום, יתקשה מחר לתהות מדוע הדרך שנבחרה אינה דרכו.
רוטבליט מביט בהרצל ושואל: "ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?"
אינני יודע איך תיראה גזית בעוד עשר או עשרים שנה, וטוב שכך. חזון הרי אינו נבואה. אבל יש לנו עכשיו הזדמנות נדירה לעצור, להרים את הראש מעל היומיום ולנסות לראות יחד קצת יותר רחוק.
כי חלום ומעשה אולי אינם שונים כל כך. ביניהם נמצאת הבחירה שלנו לרצות, להשתתף ולעשות.
ואם נרצה, אולי זו ממש לא תהיה אגדה.