גיליון
מס’ 1777
חודש
"בבית חלומותיי אשר בראש גבעה תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער"
— (נעמי שמר)
לפעמים די במילה אחת כדי לפתוח דיון גדול. לקראת ראש השנה נתלה בגזית שלט ועליו ברכה ל"קהילת גזית". היו מי שעצרו דווקא על המילה הזאת. "אנחנו לא רק קהילה", הם אמרו, "אנחנו קיבוץ".
חשבתי על ההערה הזאת לא מעט. הרי קיבוץ הוא בוודאי קהילה, אבל הוא גם יותר ממנה. הוא בית. מקום שיש לו עבר ועתיד משותפים, אדמה, חינוך, תרבות, ערבות הדדית — ובעיקר אנשים שבחרו, כל דור בדרכו, לקשור כאן את חייהם.
אולי לכן השאלה שעלתה במפגשי הבתים המארחים בחזון סביב גודלה העתידי של גזית נוגעת בעצב רגיש כל כך.
בעיניי, אלה אינם שני צדדים שצריך לבחור ביניהם. זו בדיוק המשימה: לגדול כדי להישאר קיבוץ, ולגדול בדרך שתאפשר לנו להישאר קיבוץ.
השאלה הזאת אינה חדשה. כבר בשנת 2020 הזמינה גזית תחזית דמוגרפית שביקשה להביט שנים קדימה. היא בחנה את הרצף הבין-דורי, גיל האוכלוסייה, מספר הילדים, מערכות החינוך והשירותים וגם את "דילמת הגודל" — מה מרוויחים מצמיחה ומה אנחנו עלולים לאבד בדרך.
מאז לא רק תכננו, אלא גם עשינו: קלטנו משפחות, בנינו שכונות, השקענו בתשתיות והרחבנו את הבית. עכשיו, לפני שממצים את האפשרויות הקיימות, צריך להביט קדימה.
משמעות המהלך להגדלת התב״ע היא לא לבנות מחר עוד עשרות בתים, ולא להחליט היום שגזית חייבת להגיע למספר כזה או אחר של משפחות. אנחנו מבקשים להכין את הקרקע, תרתי משמע, כדי שגם בעוד עשר ועשרים שנה תהיה לגזית אפשרות לבחור. תכנון כזה אורך שנים — אם נתחיל לחפש את המגרש הבא רק כשייגמר האחרון, כבר איחרנו.
יש כאן גם עניין של דורות. אנחנו רוצים לומר לבנות ולבנים שגדלו כאן: תוכלו, אם תרצו, לחזור הביתה. אבל כדי שהמשפט הזה יהיה יותר ממשאלה, צריך להשאיר גם מקום לבית שלהם.
וזה נעשה קשה יותר. בית חדש בגזית עולה כיום, בהערכה, כמעט שלושה מיליון שקלים. ההון העצמי הנדרש והמשכנתא שבעקבותיו דוחים את הגיל שבו משפחה יכולה להרשות לעצמה לבנות. וכשהיצע המגרשים מצטמצם, מצטמצמות גם האפשרויות שלנו להשפיע על מי יוכל לבנות כאן ומתי.
הגדלת ההיצע נותנת לנו מרחב:
ובכל זאת, אסור שהמספרים יסתירו את הדבר החשוב באמת: אין לנו עניין בעוד מאה בתים אם בדרך נאבד את הבית.
צמיחה מחייבת אותנו להשקיע לא רק בכבישים, ביוב, גנים ומגרשים, אלא גם במה שאי אפשר לצייר על מפת תב״ע:
הדרך לשמור על גזית אינה בהכרח להשאיר אותה באותו גודל, אלא לדאוג שגם כשהיא גדלה — היא ממשיכה להיות גזית.
נעמי שמר כתבה על בית חלומותיה, אך לנו יש זכות קצת אחרת: הבית כבר כאן. קיבלנו אותו מדורות שבנו, נטעו, קלטו וחלמו לפנינו. גם הם לא השאירו את גזית בדיוק כפי שקיבלו אותה.
האחריות שלנו אינה להקפיא את הבית כדי לשמור עליו, וגם לא להרחיב אותו בלי גבול. האחריות שלנו היא להשאיר בו מקום — מקום לבנות ולבנים שירצו לחזור, מקום למשפחות שעוד יצטרפו, מקום לדורות שעוד לא נולדו, ומקום גם לדבר שאי אפשר למדוד בדונמים: להמשיך להיות גזית. לא רק יישוב, לא רק קהילה, אלא קיבוץ ובית לכולנו.
רענן מיכאלוביץ, מנהל הקהילה