גיליון
מס’ 1777
חודש
"הלך לאיבוד הסיפור הגדול, הסיפור הגדול שיודע הכל, מימין ומשמאל והפוך וישר שיבין את אתמול ויגיד מה מחר. בין הים לנהר בין הים לנהר ואומרים עוד מוקדם ואומרים מאוחר ואומרים שאפשר ואומרים שנגזר מחכים שיבוא כבר, נשיא או קיסר משיח נביא מצביא או חייזר. שיודע לפתור את הבלתי נפתר להביא שוב תקווה להראות שאפשר לחיות בשלום בין הים לנהר בין הים לנהר"(— "הסיפור הגדול", מילים: יענקל'ה רוטבליט)
חג השבועות הוא אחד מאותם מועדים שמצליחים לרגש אותנו בכל שנה מחדש. יש בו משהו פשוט, עמוק ומוכר: הבגדים הלבנים, ההתכנסות המשותפת, הקשר לאדמה, לעבודת האדמה, לענפים, לתוצרת, ובעיקר לתחושת ההמשכיות. תוצרת הענפים מוצגת לראווה בגאוות קציר, ושיא המסכת מגיע תמיד עם הצגת תפארת יצירתנו: התינוקות המתוקים והחייכנים, שמסמלים יותר מכל התחדשות, תקווה והמשך דרך.
אבל מאחורי הרגע החגיגי והיפה הזה מסתתרת תמיד עבודה ארוכה. מי שעמל בשדה, מי שבמשק דואג סביב השעון, מי שבבית מגדל ילדים, מטפל, מחזיק ומלווה — לכולם יש מכנה משותף אחד: עבודה מאומצת, סבלנות, אחריות, קבלת החלטות מורכבות, והרבה מאוד אמונה עד שמגיעים לימי הקציר.
כך גם אנחנו כקהילה.
אנחנו נמצאים בפתחה של תקופה מורכבת. מערכת בחירות משמעותית בפתח, המלחמה עדיין מלווה אותנו, אי הוודאות סביבנו רבה, ולעיתים נדמה שכל המשאבים הציבוריים והלאומיים מופנים דווקא אל התפל ולא אל העיקר. בתוך המציאות הזו, גם קהילה כמו גזית נדרשת ללכת בזהירות, להתאים את עצמה, לשמור על שיקול דעת, ובעיקר לא לאבד את הסיפור הגדול שלה.
והסיפור הגדול הזה נבחן דווקא בפרטים הקטנים של חיי היומיום.
בחודש האחרון עדכנתי אתכם במספר מקרים חריגים של התנהגות לא מותאמת במרחב הציבורי שלנו. בעקבות אותם אירועים, במבנים ציבוריים, ברחבות ובאירועים קהילתיים, חזרנו והזכרנו לעצמנו עד כמה האחריות על המרחב המשותף היא אחריות של כולנו. אירועי הקהילה, חדר האוכל, המדרכות, המבנים, מתקני המשחק והבריכה אינם שטח הפקר. הם חלק מהבית המשותף של גזית.
לצד הרצון הטבעי והחשוב לאפשר לילדים ולבני הנוער חופש, עצמאות ושמחה, חשוב לזכור שהם עדיין זקוקים לנוכחות של מבוגרים, לשיחה מקדימה, לגבולות ברורים ולידיעה שיש מי שרואה, דואג ומתערב כשצריך.
חלק מהמרחבים הציבוריים מצולמים לצורכי ביטחון ושמירה על שלום הציבור והרכוש. אין לנו כל כוונה להפיץ תיעודים או לעסוק בשיימינג, אבל חשוב שילדים ובני נוער יבינו שגם במרחב הציבורי יש אחריות, יש השלכות, ולעיתים יש גם תיעוד.
עם פתיחת עונת הקיץ, חשוב לומר זאת גם ביחס למרחב הבריכה. הבריכה היא אחד המקומות המשמחים והקהילתיים ביותר בגזית, אבל דווקא משום כך היא מחייבת אחריות מיוחדת. שמירה על כללי ההתנהגות, כבוד למצילים, הקפדה על בטיחות, שמירה על ניקיון, השגחה על ילדים צעירים והתנהגות מכבדת כלפי משפחות וחברים — כל אלה אינם עניין טכני. הם תנאי לכך שכולנו נוכל ליהנות מהמקום הזה לאורך כל הקיץ.
הדרך שלנו בגזית היא קודם כול דרך של שיח, הידברות, תיקון ואחריות קהילתית. אבל כדי שזה יצליח, כולנו צריכים להיות שותפים: הורים, בני משפחה, שכנים, מדריכים וחברים שאכפת להם.
המטרה אינה להצביע על ילד או על משפחה. המטרה היא להזכיר בפשטות שהמרחב הציבורי שייך לכולנו, ורק באחריות משותפת נוכל לשמור עליו בטוח, מכבד ונעים לכולם.
בסוף חודש מאי נועה לוין מסיימת קדנציה כיו״ר חינוך.
במהלך החודשים האחרונים פרסמנו מספר פעמים קול קורא לתפקיד יו"ר מנהלת החינוך. יחד עם מנהלת החינוך, ועדת מינויים, הנהלת הקהילה וממלאי תפקידים נוספים, קיימנו עשרות שיחות ופניות לחברות וחברים, תושבות ותושבים בגזית, מתוך רצון למצוא מועמד או מועמדת שייקחו על עצמם את המשימה החשובה הזו.
לשמחתי, מאמצים אלו נשאו פרי, ובימים האחרונים נענה לאתגר אסף גלין, חבר הקיבוץ, מורה ומחנך בדרך התבור, שהביע נכונות להיכנס לתפקיד.
אסף מביא עמו ניסיון חינוכי משמעותי, היכרות עמוקה עם הקהילה וראייה ערכית וחינוכית שתוכל לתרום רבות להמשך פיתוחה של מערכת החינוך בגזית.
לטעמי, תפקיד יו"ר חינוך הוא אחד מתפקידי המפתח בקהילה קיבוצית חפצת חיים. לכן היה לי חשוב במיוחד למצוא אדם מתוך הקהילה, שמכיר את המקום, את האנשים ואת המורכבויות הייחודיות של החיים המשותפים. לאורך הדרך התלבטתי האם נכון לצאת למכרז חיצוני, אך סברתי כי מדובר בתפקיד שקשה מאוד לבצע מבחוץ – בוודאי כאשר מדובר בהיקף משרה חלקי ובמערכת שנוגעת בלב הקהילה, בילדים שלנו, בהורים שלנו ובזהות שלנו.
שלוש שנות מלחמה, ולעניות דעתי גם התנהלות ממשלתית תקציבית בעייתית מאוד, נותנות את אותותיהן על הכיס של כולנו.
אני פוגש את זה כמעט בכל שיחה עם משפחות. עלויות שעולות, חששות שמצטברים, תחושה שכל חודש דורש עוד התאמה ועוד ויתור קטן. זה נכון בבית הפרטי, וזה נכון גם בענפי הקהילה. חשמל, מים, ארנונה, מזון, ביגוד, שירותים, שכר מינימום, ביטוחים, חומרי גלם, תחזוקה — כמעט בכל תחום אנחנו פוגשים התייקרויות. וכמו בכל בית פרטי, כך גם בענפי הקהילה: חינוך, בריאות, תשתיות, השכרות, חדר אוכל ועוד.
שתי ישיבות הנהלת הקהילה האחרונות עסקו בצורך למצוא פתרונות חלופיים להעלאת מחירים בחדר האוכל, ולא רק בו. את הדברים נציג בצורה מסודרת בשיחת הקיבוץ הקרובה.
מצד אחד, חשוב לנו מאוד לשמור על ענפי השירות ולהנגיש אותם לכלל האוכלוסיות בגזית: חברים, תושבים, צעירים, ותיקים ומשפחות. מצד שני, מוטלת עלינו אחריות מקצועית לעמוד בתקציבים ולא לנהל שירותים ציבוריים מתוך התעלמות מהמציאות הכלכלית.
הדבר הקל ביותר הוא פשוט להעלות מחירים. אבל אני מאמין ששיח משותף, אחראי ויצירתי יכול לאפשר גם התאמות אחרות: בחינת תקרות שימוש מסובסד, התאמת שעות פעילות, צמצום פעילות שאינה משרתת חלק משמעותי מהציבור, ובמקביל מציאת פתרונות נקודתיים לצרכים ייחודיים.
אין כאן קסם. יש כאן צורך לנהל שיחה בוגרת: איך שומרים על שירותים קהילתיים טובים ונגישים, בלי לעצום עיניים מול העלויות האמיתיות. אני מזמין אתכם לקחת חלק בשיח הזה, לשאול, להציע, להעיר, ובעיקר לחשוב יחד על פתרונות.
ולצד כל אלה, חשוב גם לראות את מה שמתקדם.
עם בוא האביב והקיץ, יותר ויותר תהליכים מגיעים לשלבי סיום או מבשילים לכדי ביצוע. בשכונת מול תבור כבר מתאכלסים בתים ראשונים במשפחות. המבנה הארגוני שעליו החלטנו נמצא בשלבי איוש אחרונים, וכבר אפשר לראות סנונית ראשונה עם העלון בתצורתו החדשה.
פעילויות התרבות בהובלת שרית מקבלות תנופה, ובמקביל מתקדם תכנון מרחבי הפנאי בהובלת רז ואסף. בישיבת הנהלת הקהילה הקרובה יובא נוהל מסודר לבניית ועדת תרבות, מתוך רצון לייצר תשתית קהילתית רחבה, משתפת וברורה יותר לתחום הפנאי והתרבות.
גן שעשועי הפעוטות הישן שמתחת לספרייה, שהיה ללא תקן, הוחלף במתקן חדש ובטיחותי לטובת הילדים הצעירים. במקביל, מתגבשת בהדרגה תוכנית רחבה לשיפוץ המועדון ומרחב הדשא הגדול, כולל מתקני ספורט, שעשועים ופנאי לגילאים שונים, מקטן ועד גדול.
גם כביש 5 נכנס לשיפוץ המקטע האחרון, ובשכונת מול תבור קבלן התשתיות ממשיך בעבודות התשתית ל-49 המגרשים.
אלה אינם דברים קטנים. הם אולי אינם תמיד זוכים לכותרת גדולה, אבל הם חלק מהתנועה המתמשכת של הקהילה קדימה. עוד שדה שנחרש. עוד תשתית שמונחת. עוד מקום שנבנה. עוד החלטה שמבשילה. עוד פרי שמתחיל להיראות. בתוך אי הוודאות הרבה שסביבנו, קהילת גזית ממשיכה לתכנן, לעמול, לטפל, להתווכח, לתקן ולקצור פירות של עבודה ארוכה.
אין לנו סיפור אחד פשוט שיודע הכול. אין נשיא, קיסר, משיח, מצביא או חייזר שיפתור עבורנו את כל מה שמורכב. יש לנו קהילה. יש לנו אנשים. יש לנו ממלאי תפקידים, מתנדבים, עובדים, הורים, שכנים וחברים שאכפת להם.
ואולי זה בעצם הסיפור הגדול שלנו.
לא סיפור שמגיע מבחוץ ומסדר הכול בבת אחת, אלא סיפור שנבנה מבפנים. מעוד שיחה, עוד אחריות, עוד יד שמושטת, עוד החלטה לא פשוטה, עוד תיקון קטן, ועוד קציר שמזכיר לנו למה כל העבודה הזו שווה את המאמץ.