מסלולים – על בריכה, קהילה והחכמה לשחות יחד

במסגרת ״יונתן שומר על כושר״ אני נוהג ללכת לבריכה הנפלאה שלנו, יום כן יום לא. בבוקר.

אחד היתרונות הגדולים בשחייה המבורכת הזו הוא שאפשר ממש לחשוב. או כמו שאני אוהב לקרוא לזה: לשחות את המחשבות שלי.

ואכן, לפני כמה ימים הגעתי לבריכה מוכן לפרק את משימותיי במים וגיליתי, שומו שמיים, שכל המסלולים תפוסים. אז עשיתי את מה שאני עושה תמיד: עמדתי וחיכיתי.

הבטתי בשעון הגדול מחליף את ספרותיו, ובעודי בוהה ביותר מעשרה שחיינים שועטים במים, כשחמישה ותיקים מתמרנים ביניהם במקצוענות השמורה לבעלי ותק שכזה, התחלתי לצלול למחשבות.

משל הבריכה של גזית

אם הבריכה היא הקיבוץ, והשוחים בה מייצגים את הסטטוסים השונים שבו, קשה למצוא משל טוב יותר למורכבות התהליך שעובר על גזית בשנים האחרונות:

• החברים "הישנים": עד לא מזמן שחו בנחת במסלול שלהם. לבד. בלי הרבה דאגות. עד שבשלב מסוים הבינו שלא כל כך כיף לשחות בבריכה ריקה, והחליטו על שינוי — גם כשידעו שבכך הם מסכנים את מקומם הקבוע במסלול, ושיגיעו ימים שבהם יגיעו לבריכה ולא יהיה להם מקום.
• החברים החדשים: נכנסים במהירות, רגע לפני היציאה לעבודה, מבטיהם סורקים את המים בחיפוש אחר מסלול פנוי. רק לא לבזבז זמן, רק לא להתעכב. חלקם חסרי סבלנות, עומדים על שפת הבריכה ושוקלים את צעדיהם: לחכות? להיכנס ולהצטופף? או בכלל להסתובב וללכת?

שיקולים חורפיים למדי ליום קיץ שמשי ותכול שמיים.

אני מתקרב אל שפת הבריכה ומנסה להבין מי שוחה שם. מקטלג לפי סטטוסים: בת זוג של חבר קיבוץ, תושב בשלבי קליטה, בן משק צעיר שבדיוק השתחרר, ומייסד שבנה בעצמו את הבריכה. כולם באותם מים, כולם מחפשים את המסלול שלהם.

ואני עדיין עומד בחוץ ומחכה.

ללמוד לשחות יחד

אחרי כמה דקות אחד השחיינים יצא כשהוא מחייך אליי באדיבות: "חיממתי לך את המסלול" — משפט ידוע במחוזותינו, בעודי מתארגן להיכנס.

וכך, כשאני שוחה במימיה הצלולים של הבריכה, בין נשימה לנשיפה, מצאתי את עצמי מגיע להבנה שאולי זה כל הסיפור של גזית בשנים האחרונות: לא איך שומרים על המסלול שהיה שלנו, אלא איך לומדים לשחות יחד.

כי בסוף, מסלולים הם רק קווים על הקרקעית.

המים שייכים לכולם.

‍