הקיבוץ יחליט

לפני כמה ימים עמדתי בתור בחדר האוכל בערב שישי. מאחוריי עמדו שני חברי קיבוץ ותיקים, ובזמן שחיכו לגולש ולעוף בתנור, דיברו על תהליך החזון הממשמש ובא.

השיחה הייתה ערה, עניינית, ובסופה הגיע המשפט שכל אחד מאיתנו מכיר:

“בסדר נו… בכל מקרה, בסוף הקיבוץ יחליט.”

חייכתי לעצמי כשהבטתי בגולש נמזג לקופסה ושאלתי את עצמי: מי זה בעצם “הקיבוץ"?.

כבר ארבעים וחמש שנה שאני שומע את המשפט הזה. “הקיבוץ אמר”, “הקיבוץ קבע”, “הקיבוץ לא אישר”. מעולם לא עצרתי לחשוב עליו באמת. הוא פשוט היה שם, חלק מהשפה שלנו.

אבל אולי הוא הרבה יותר מצורת דיבור.

התרגלנו לדבר על הקיבוץ כאילו הוא תמיד מישהו אחר. פעם זה היו”ר וההנהלה, פעם ועדה, פעם מנהל הקהילה, ופעם זו בכלל אסיפת החברים שהצביעה ברוב קולות.

והרי הזמנים מתחלפים. הקדנציות מסתיימות. ומי שאתמול היה חבר קיבוץ מן השורה, הופך היום להיות אותו “קיבוץ” שעליו דיברו כולם. ואז, כמעט בלי לשים לב, גם הוא אומר: “הקיבוץ החליט”, כשהוא בעצם מתכוון לכולנו.

ואז הבנתי שתהליך החזון הוא לא רק דיון על העתיד.

הוא קודם כול דיון על זהות.

ועל האחריות שמגיעה איתה.

כי הרבה יותר קל להגיד “הקיבוץ החליט” מאשר “אנחנו החלטנו”. הרבה יותר נוח לדבר על גוף שלישי שמקבל החלטות, מאשר להביט אחד בשני ולהודות שהאחריות היא שלנו.

ככל שאני חושב על זה יותר, אני מבין שהשאלה האמיתית איננה רק מה יהיה החזון שלנו.

השאלה היא מי אנחנו ברגע שבו אנחנו מחליטים על עצמנו.

אולי ההצלחה הגדולה ביותר של תהליך החזון לא תהיה המסמך שנכתוב.

אולי היא תהיה הרגע שבו, כשנסיים את התהליך, נפסיק להגיד “הקיבוץ החליט”, ונתחיל להגיד:

“אנחנו החלטנו.”

‍