גיליון
מס’ 1777
חודש
"מי שקורא את העלון חושב שאנחנו גרים בלה־לה לנד. הקהילה והקהילה, איזה יופי. אבל האמת היא שלא כך. יש בעיות, יש קשיים וגם אי שביעות רצון בהרבה תחומים. החוכמה של העיתונאים היא להגיע למקומות האלה ולהציף את הדברים."
כך כתב לי חבר קיבוץ חביב ועשה עימי חסד, כי בדיוק שאלתי את עצמי על מה אכתוב הפעם. אז באדיבותו של אותו מקור יקר, שאשכרה קרא לי עיתונאי לראשונה בחיי, אני מגיש לכם את דעתי על ביקורת בקיבוץ, ישר מהתנור.
את גזית אני מכיר מיום היוולדי. כמו רבים לפניי, גם אני עשיתי את המסלול השיתופי והמוכר, עטוף בקבוצה שהייתה לעיתים אפילו יותר מהמשפחה עצמה.
כולנו גדלנו בעולם ששאף לשיתופיות ולשוויון בלתי מתפשרים, כשהיחיד נטמע בתוך הקולקטיב מתוך תפיסה פשוטה: אנחנו קודם כול "אנחנו" ולא "אני". בתוך המשפחה השוויונית הזאת, לא תמיד היה נהוג לפאר אח או אחות בני שאר בני המשפחה.
לכן, מחמאות או שבחים לא תמיד נאמרו בקול. מה שאי אפשר היה לומר על כל מה שקשור לביקורת ולציניות — שאמנם לעיתים נאמרה בחיבה, אך במרבית המקרים המטרה מאחוריה הייתה פשוט ללעוג או לסרס את האחר במטרה להתפאר על חשבונו. עד כדי כך, שלפעמים נדמה שבקיבוץ הרבה יותר קל להגיד למישהו איפה הוא טעה מאשר להגיד לו איפה הוא הצליח.
עם השנים הבנתי שאין שום בעיה לומר לאדם שעשה, נתן או השקיע מעצמו: "תשמע, סחתיין. שיחקת אותה".
זה לא אומר שהוא יותר טוב מאחרים. זו פשוט הכרה ברוכה במאמצו, שאולי אפילו תגרום לו בעתיד להמשיך לעשות ולתרום.
בעיניי, עלון הקיבוץ נועד:
העניין הוא שעדיין לא מצאתי את האדם שיביא את עצמו לפרונט ויעלה את הנושאים הללו — אולי מפני שברגע שאתה מבקר אחרים, אתה גם חושף את עצמך לביקורת.
בפודקאסט "השאילתה", שרני ויינר ואני מפיקים, אפשר למצוא לא מעט ביקורת ואי שביעות רצון. אבל שם למדנו שכשהמטרה של הביקורת היא לא רק לומר מה לא בסדר, אלא גם לנסות לתקן ולשפר — גברת ביקורת נשמעת קצת אחרת.
תפקידו של העלון אינו לצייר את גזית כלה־לה לנד, אבל בטוח גם לא לחפש בכוח את מה שרע כאן. העלון הזה הוא שלכם ושלנו.
רוצים לפרסם סיפור קצר? לעשות כתבה? להזכיר זיכרון או להעלות מחשבה?
אני כאן, ותתקבלו באהבה.