
חברות וחברים יקרים,
בחודשים האחרונים, במסגרת עבודתי כמזכיר בקיבוץ אחר, יצא לי להכיר מקרוב קהילה שונה מאוד בגודלה ובאופייה מגזית. המבט מבחוץ העניק לי זווית חדשה ומעניינת על מה שקורה אצלנו בבית, ורציתי לשתף אתכם בלבטים ובמחשבות שעולים מנקודת המבט הזו.
בעשור האחרון גזית עבר שינוי משמעותי שהגדיל את החופש של כל אחד ואחת מאיתנו. השילוב בין תקציבים המותאמים להכנסות לבין חלוקת מענקי רווחים, מאפשר לחברים להגשים חלומות ולמלא צרכים אישיים. הישג מרכזי שלנו הוא שהצלחנו לבצע את רוב השינויים תוך שמירה הדוקה על ה"ליבה" הקהילתית: חינוך חזק, תרבות עשירה, ומעטפת בריאות ורווחה, בדגש על הוותיקים שלנו. זו רשת ביטחון הוליסטית שאינה מובנת מאליה.
לצד ההצלחות, לא הכול מושלם. בתהליך החזון שקיימנו צפו טעויות שעשינו בדרך — הפניית הזרקור מאפשרת לנו להתמקד בדברים שעלו ולפעול כדי לשפר את מה שניתן.
חלק מהאתגרים, ובמיוחד תהליך שיוך הדירות, יצרו מציאות שכבר לא ניתן להחזיר לאחור, והיא מעמידה למבחן את המרקם החברתי העדין שלנו. במצבים כגון זה נידרש כמנהלים לדקדוק בהחלטות הקיבוץ, וכקיבוץ להרבה אורך רוח והבנה של המצב המורכב שנוצר.
החלטנו להיכנס לתהליך החזון בדיוק בשביל זה: כדי לשים את הערכים על השולחן ולהבין את קווי המתאר שמקיימים את הקיבוץ שלנו — כשהמטרה היא להבטיח שבכל דילמה עתידית בין רצון הפרט למטרת הכלל, תמיד נדע לשמור על המטרה המרכזית: לקיים פה קיבוץ שמצד אחד רואה את צורכי חבריו ויודע להתאים עצמו אליהם, ומצד שני שומר על הדרך.
רצה הגורל ובחודש הקרוב מגיעות להכרעה סוגיות עקרוניות, הן ברמה הלאומית במדינה והן ברמת הקיבוץ. התקווה שלי היא שבשני המישורים נדע לבנות הסכמות רחבות, לשמור על המיוחד שיש לנו, ומאידך לאפשר למדינה ולקיבוץ להתפתח ולהשתנות. זה לא פשוט, אבל אני באופן אישי מחויב לעשות כל שביכולתי כדי שזה יצליח.
לסיום, לקראת הבחירות הקרבות ב-27 באוקטובר, אני רוצה לקרוא לכולנו לצאת, להצביע ולהשפיע.
לפעמים, גם אצלנו בקיבוץ, קל להרגיש ש"הקול היחיד שלי לא באמת משנה", או ללכת לאיבוד בתוך בליל המסרים, הסיסמאות והפוסטים ברשתות. אבל בסופו של דבר, חוסנה של הדמוקרטיה — בקיבוץ גזית כמו במדינה כולה — נשען בדיוק על המעורבות של כל אחד ואחת מאיתנו. והמעורבות הזו מתחילה בצעד פשוט אחד: הגעה לקלפי.
בואו נעשה את המאמץ הקטן הזה, נממש את זכותנו וחובתנו האזרחית, ונשפיע על המקום שבו אנחנו חיים.
שלכם,
עמרי סאאל