גיליון
מס’ 1777
חודש
28.8, שעה 15:00, גמר ליגת היישובים בכדורסל: גזית נגד עין דור.
אני מביט ביומן ונשאר המום: "בתאריך הזה אני בתל אביב, בחופשה משפחתית… אני לא מאמין".
כמה חודשים קודם הבטחתי לגלעד סורוקה, ראש הקבוצה, שאם הם מגיעים לגמר – אני אהיה שם ואצלם. "אל תדאג", אמרתי לו.
וככה בעצם התחיל גם המסע שלי עם החבר׳ה האלה. אמנם לא שיחקתי ולא נסעתי איתם למשחקים, אבל ליוויתי אותם בדרך הדיגיטלית, משחק אחרי משחק: הודעה בקבוצה המקומית, הזמנה לבוא לעודד, תוצאה, ניצחון, תמונה, עוד ניצחון, עוד פוסט. ולאט־לאט אתה קולט שקורה פה משהו – שהחבר׳ה האלה ממשיכים לנצח ולהתקדם, ושמסביב לקבוצה מתחילה להיווצר התרגשות ואפילו ציפייה לגביע… ודווקא ברגע שבו אני אמור להיות שם באמת סוף סוף, אני בתל אביב. יופי, יונתן.
מבצע תיעוד בשלט רחוק
אז עשיתי מה שאני עושה כבר חצי שנה מאז שנכנסתי לתפקיד כשאני תפוס:
ויש לי צוות. כי יש גבול — אני אולי לא אהיה בגמר, אבל אין מצב שלא יהיה לו תיעוד!
דרמה על שפת הים
מגיע ה־28.8. החבר׳ה עולים לשחק באולם בקיבוץ לביא מול לא פחות מהשכנה שלנו, עין דור. ואני? על חוף הים בתל אביב, בחום, מלא בחול, שרוף מהשמש, עם הטלפון ביד… מחכה.
הבנות בונות ארמון בחול בעוד אני מרגיש איך התקווה שלי נבנית יחד איתו: יש מצב לאליפות?
ואז מגיעה הודעה קצרה ופשוטה מאופיר:
ניצחון של גזית 78 – 73! 💪🏆
גאוות יחידה וקהילה מלוכדת
ככל שחולפות הדקות מתחילים להגיע הסרטונים, התמונות וההודעות על הקהל הגזיתאי האדיר שהגיע בהסעה שארגנה התרבות, על העידוד ועל המלחמה שהחבר׳ה נתנו שם עד הסוף. ופתאום, דרך המסך, אני קצת שם… חווה את הרגע בדמיוני, עד שארעורך את החומרים של עקיבא שיהפכו לסרט שינציח את היום הזה לדורות קדימה.
מעבר לכדורסל עצמו ולהישג הנהדר, נולדה כאן גאוות יחידה אמיתית: קבוצה שמחברת צעירים ומבוגרים, חברי קיבוץ ותושבים, שברגע אחד הפכו לנבחרת של כולנו ואנחנו, מהיציע ומהבית, הפכנו לקהל שלה.
ואיך אפשר בלי שאפו ענק ל-MVP של משחק הגמר – יובל פולט, שקלע 38 נקודות ונתן הצגה מרגשת על אותו המגרש יחד עם אביו, אריק פולט, שגם לו עבר מפואר בקבוצות הכדורסל של גזית.
אין כמו לפתוח שנה חדשה עם גביע!
היידה גזית – אלופי ליגת היישובים בכדורסל 2026! 🏆
