גיליון
מס’ 1777
חודש
ערב סוף מסלול נעורים 2026: נפרדים מבוגרי י"ב
אירוע סוף מסלול מיוחד, שיוזם והופק כולו על ידי הורי שכבת י"ב בגזית, סגר החודש מעגל מרגש שהחל לפני שש שנים בדיוק, באותו ערב בלתי נשכח של סיום שנת המצווה.
לפני שש שנים, במהלך העלייה הלילית המסורתית להר תבור בהובלתו של נדב כגן, עצרו בני ובנות השכבה בדרך וכתבו מכתב אישי לעצמם, קפסולת זמן שננעלה והובטח שתיפתח רק בעוד שש שנים, עם סיום כיתה י"ב. גם אנחנו, ההורים, הטמנו אז באותה חבילה מכתבים שכתבנו להם מהלב, מתוך מחשבה עמוקה על הרגע שבו יעמדו על סף הבגרות.
כשהילדים הגיעו אז לפסגת התבור, חיכינו להם כולנו לטקס מרגש. מאז אותו לילה, שמרה תמר קמינצ'יק במסירות, באחריות ובהתמדה על ערמת המכתבים יקרי הערך, עד שהגיע זמנם להיפתח.
לפני כשבועיים נפגשנו שוב, הפעם בפרדס, סביב המדורה הקהילתית. ברגע נוסטלגי ומלא דמעות של התרגשות וצחוק, הענקנו להם את המכתבים שכתבו לעצמם כילדים, לצד המכתבים שכתבנו להם אנחנו.
לכו לשלום, ילדים שלנו, ושובו בשלום הביתה. אנחנו אוהבים אתכם, גאים בכם ומאמינים בכם בכל לִבנו.
ההורים
הנה אנחנו שוב כאן בפרדס, סביב המדורה, נפגשים בדיוק כמו אז, לפני שש שנים.אותם הורים (רק עם קצת פחות שעות שינה וקצת יותר משקפי קריאה), ואותם הילדים (גבוהים בהרבה, וכבר ממש, אבל ממש, לא ילדים).
אז, בערב פתיחת שנת המצוות שלכם, עוד בתמימותנו חשבנו שהעתיד שלכם ייראה פלוס-מינוס ככה: חטיבה, תיכון, טיולים שנתיים, בגרויות, קצת דרמות נעורים, קצת שטויות, ואולי גם כמה שיחות חינוכיות על אחריות, בגרות וערכים.
ואז המציאות החליטה לכתוב תסריט אחר לגמרי ואמרה לנו: "חמודים, בואו נעלה רמת קושי". העולם החליט לבדוק מה אתם – ומה כולנו – שווים, וקיבלתם את גיל הנעורים בגרסת אקסטרים.
מסלול המכשולים של שכבת 2026:
ובכל זאת, החיים המשיכו, ואתם המשכתם יחד איתם. המשכתם לגדול, להיות חברים, לעבוד בענפים, להתנדב, לשיר, לרקוד ולטייל. וכן, שמנו לב שלפעמים אפילו מצאתם זמן ללמוד.
המשכתם להגיע ולהפגין נוכחות – מי על טוסטוס, מי על קלאבקאר ומי ברגל. נפגשתם לארוחות צהריים בחדר האוכל, ואחר כך התמקמתם קבוע לקינוח ולסיגריה מחוץ לכלבו. חוויתם צחוקים במועדון הנוער תוסס, טרמפים בשעות לא שעות, שיחות נפש עד מאוחר, חברויות עמוקות, ריבים, אהבות ראשונות, פרידות והשלמות. והיו כמובן גם קבוצות הווטסאפ השכבתיות – שאף אחד לא באמת קורא את ההודעות בהן, אבל איכשהו כולם מצליחים לנהל בהן ויכוחים סוערים.
ולמרות הכול, נשארתם קבוצה אחת מגובשת. לא בגלל שכולכם דומים, אלא בדיוק להפך: בגלל שכל אחד ואחת מכם מביא איתו משהו אחר לשולחן:יש ביניכם את המוכשרים, המצחיקים, המרגיעים, המארגנים, הציניים, הרגישים, אלה שתמיד יהיו שם כשצריך אותם, ואלה שנראים כאילו הם בכלל עסוקים בעולם משלהם אבל איכשהו קולטים ומבינים הכול.
אולי בגלל הפסיפס הזה, גם בשנים הכי לא פשוטות, הצלחתם להישאר נאמנים לעצמכם והפכתם לאלופים בהסתגלות למציאות משתנה. המשכתם לצחוק גם כשמורכב, להתווכח, להתעצבן, להיעלם לרגע ובסוף תמיד לחזור לשבת יחד, להחזיק אחד את השנייה כשצריך. וכל זה, תאמינו לנו, בכלל לא מובן מאליו.
אולי כבר בשנת המצוות היה שם רמז קטן לכל הכוח הזה, באותה משימת עלייה להר תבור. כי לעלות יחד לפסגה זה אף פעם לא רק עניין של נוף יפה; זה ללמוד להמשיך לצעוד קדימה גם כשמתעייפים, להושיט יד ולעזור למי שקצת נשאר מאחור, להתגבר יחד על מהמורות בדרך, ולהגיע רחוק יותר, פשוט בזכות הכוח של הביחד. בלי לדעת, כבר אז תרגלתם על רטוב את מה שהשנים הבאות ידרשו מכם.
ועכשיו, רגע לפני שכל אחד ואחת מכם יוצאים לדרך העצמאית שלו, שנת שירות, מכינה, צבא, טיול, לימודים, והחיים עצמם... אנחנו רוצים שתיקחו אתכם צידה לדרך מהערב הזה: את הידיעה שיש לכם חבורה, שיש לכם שורשים עמוקים, ושיש לכם מקום מוצק בעולם שתמיד-תמיד אפשר לחזור אליו.
גם אם זה רק לרגע, רק לארוחה חטופה בחד"א, לקפה מהיר, או לעוד ישיבה ממושכת מחוץ לכלבו כאילו הזמן בכלל לא עבר והשנים לא חלפו.
ותזכרו תמיד: לא משנה לאן תלכו וכמה רחוק תעופו, תמיד יהיה פה, בין השבילים של גזית, בית חם שמכיר אתכם באמת, זוכר בדיוק מי הייתם כילדים, ומאמין בכל הלב במי שאתם עוד עתידים להיות.
אנחנו גאים בכם בצורה שקשה להסביר במילים. לא רק על מה שעשיתם והשגתם, אלא בעיקר על מי שנהניתם: אנשים טובים, מצחיקים, חכמים, רגישים, עם לב ענק, עם הומור בריא, ועם היכולת הנדירה והיפה כל כך להיות יחד – באמת יחד.
לכו רחוק. תנסו. תעזו. תגלו את העולם.
באהבה ענקית ואינסופית,
האימהות והאבות שלכם
.jpg)
.jpg)