זו דעתי וגם היא משתנה.

מי שלא עושה — שלא יתלונן. אם כל פעם אנחנו מצביעים אותו דבר אבל נשארים בבית להתלונן, אז כלום לא ישתנה. זה נכון בעולם, בארץ וגם אצלנו בקיבוץ.

לאחרונה יצא קול קורא שחולק בתיבות הדואר בנוגע לחזון גזית — רצון להתאים אותו לרוח התקופה ולרוח השינוי המורגשת בכל פינה. על פי עקרונות הקיבוץ, כל החברים יכולים להיבחר לצוות שיגבש את החזון. רשימת חברים על פי קבוצות גיל פורסמה בערוצים המקובלים, וכולנו התבקשנו להציע את מי שאנו חשים שייצג אותנו נאמנה בתהליך.

הסתכלתי ברשימה. רבים איני מכירה, ולא בטוחה כמה מכירים אותי. למי אצביע ועל פי מה? מי יצביע לי ועל פי מה? לא נולדתי כאן, אני לא של אף אחד. זה הרגיש לי בודד. אולי מבודד. הנושא לא עלה בשיח מדרכות, לא בפילאטיס ולא בכלבו. גם לא באף קבוצת ווטסאפ או פנייה בפרטי.

אני לא יכולה להתלונן כי לא עשיתי כלום כדי להיבחר או אפילו להשפיע על מי שייבחר, אך מהצד ומבחוץ — זה מרגיש לי שהתהליך היה צריך להיות אחר.

של מי אני?

אני לא בת קיבוץ, לא כלה, לא אישה של חבר או נכדה, אני אפילו לא קיבוצניקית במקור. בחרתי לגור פה ויש לזה השלכות, שחלקן עוד יסופר פה.

שאלה קטנה למחשבה:

מדוע החלוקה לצוות היא על פי קבוצות גיל? אולי מצבי המשפחתי, למשל, הוא פרמטר מתאים יותר?

אני עובדת בפיתוח וגיוס משאבים, ומתעסקת הרבה באיך לספר את הסיפור כך שהגוף אליו אני פונה ירצה לשתף איתי פעולה או לתרום לי. לכולנו בגזית יש סיפור משותף, אבל לכל אחד יש גם את הסיפור האישי שלו בתוך אותו נרטיב. זה לא סימטרי. הסיפור המשותף גדול מסכום חלקיו, אבל חייב להיות בו מקום לסיפור של כולם.

הסיפור המשותף שלנו משתנה בעודנו מדברים, ותפקיד כותבי החזון הוא לזהות מה חייב להיכלל בסיפור הזה שנים קדימה. הייתי רוצה להאמין שהחזון החדש יביא איתו ריבוי פנים, ואת היכולת להחזיק מורכבות ושיח מכבד.

‍