באמצע החיים | פרק 4: #התחלנו!

“איזה מזל שיש לי מישהו שכל כך קשה לי להיפרדממנו לשלום.”  א.א. מילן - פו הדוב

לא שיערתי שהימים האחרונים יהיו כל כך קשים. 
הכל כבר מוכן, כל התיקים ארוזים, הבית ריק, וכל יום אנחנו נפרדים מהאנשים האהובים והיקרים לנו. 
זה קשה משחשבתי, חיבוקים אחרונים למשפחה, לחברים ולכל מה שמרכיב את החיים המוכרים שלנו. 
הלב מתמלא באהבה ובהתרגשות אבל באותו זמן גם מתכווץ ומעכל שכל הדבר הזה באמת באמת קורה. 
מאין תחושות עוצמתיות שמאוד קשה לי לשאת אותן. 

ברגע שעלינו על האוטו ויצאנו מהקיבוץ, המתח החל להתפוגג, אני מבינה שזה באמת קורה, וזהו יצאנו לדרך! המון התרגשות באוויר, המתח ודמעות הפרידה החלו להתחלף בדפיקות לב אחרות של התרגשות עצומה של משהו גדול שקורה. שכל מה שעבדנו עליו כל כך הרבה זמן מתנקז בדיוק לרגע הזה, להתחלה של המסע.

"בעוד עשרים שנה אתה תהיה מאוכזב יותר מהדברים שלא עשית מאשר מהדברים שעשית. אז השלך את הלולאות שקושרות אותך, הפלג מהנמל הבטוח. תפוס את הרוחות הטובות במפרשייך. חקור. חלום. גלה."מארק טווין 

הגשמת חלום כזה גדול מתחילה מסתבר בהתרגשות שיא! אנחנו כשלושה שבועות מתחילת המסע ואנחנו באופוריה טהורה. הכל מרגיש מדהים, כל פינה שאנחנו מגיעים אליה כל כך יפה ועוצמתית, האנדרנלין פשוט שוטף הכל. הנופים מרשימים ומדהימים, האנשים מאירים לנו פנים, אנחנו רוצים לראות הכל להספיק הכל ומרגישים ב'היי' ובהתלהבות מכל דבר. יש לנו מוטיבציה גבוהה לעשות דברים, לחקור לגלות.. ממש "חיים את החלום" שהיה כל כך הרבה זמן על הנייר ובטבלאות ובמחשבות ובחלומות.

ההתרגשות והאנדרנלין גורמים לנו להתנהל בקצב שלחופשה קצרה ולא של מסע ארוך. אנחנו רצים ממקום למקום, רוצים להספיק לראות הכל ואין רגע דל. הראש יודע שיש לנו חודשים ארוכים לפנינו, שצריך לשמור כוחות, שצריך למצוא את הקצב הנכון, אבל במציאות עדיין קשה לנו ללחוץ קצת על הברקס, להאט טיפה, כשהכל כל כך מרגש סביבנו. אבל עם הזמן ברור לנו שגם זה יגיע.

בתוך כל הטירוף הזה, יש כמובן גם את הילדים, שהם פשוט אלופים ומפתיעים אותנו כל כך לטובה. הם שותפים איתנו להתרגשות ונהנים ומתלהבים מאוד. הם סופגים כל כך הרבה, הם סקרנים ושואלים וחווים ונהנים. כשאני מסתכלת עליהם בתוך כל האינטנסיביות הזאת, אני ממש מרגישה כמה הם הגיעו מוכנים לחוויה הזאת. הם זורמים, הם משתפים פעולה ולרוב הם ממש מוכיחים לנו שעשינו את ההחלטה הנכונה. ושלא תטעו, יש גם רגעים שממש לא! כמובן שיש גם קשיים וריבים וויכוחים ולפעמים גם געגוע וקושי להסתגל לחדש וללא מוכר. אבל זה כל כך טבעי ומותר להם, לכולנו. ואולי בהמשך, כשהאופוריה תתחיל לדעוך, גם הרגעים הקשים יותר יגיעו בעוצמות גבוהות יותר.. ואולי גם לא..

אז כרגע אנחנו בצפון הודו, בלדאק. מתחילים להבין לאט לאט בכל יום שעובר איך מתנהלים בתוך מסע שכזה. גם מתוך החוויה וההתנהלות שלנו וגם דרך אנשים מקסימים ומעניינים שאנחנו פוגשים בדרך. אנחנו לומדים על עצמנו המון ואני בטוחה שנלמד למצוא את הקצב המדויק לנו בכל רגע מתאים. ובינתיים אנחנו אוספים חוויות, נהנים מכל רגע ומחכים בציפייה לבאות.

פז דוד

‍