גיליון
מס’ 1777
חודש
שבועיים וחצי לפני המסע. בוקר. גולו (7) מתגנב אליי למיטה ומכריז: "אמא, אני לא נוסע איתכם, אני נשאר פה!"
לרגע הלב מתכווץ מבפנים, ובשבריר השנייה לפני שאני מגיבה לו, סרט אימה שלם של אשמה הורית רץ לי בראש: מה אנחנו עושים לו? למה הוא צריך את כל זה? מה רע בשגרה הרגילה? אולי אנחנו בכלל גורמים לו נזק?...
אבל אז לקחתי נשימה עמוקה ופשוט התחלתי לתת מקום לקושי. אמרתי לו שאני ממש מבינה אותו, ושזה ממש מפחיד לעזוב הכול: לא ללכת יותר לבית הספר, לדואון, לבריכה... להיפרד מהחברים, מהמשפחה, מהשגרה. ושהוא כל כך צודק. ניהלנו שיחה אמיתית על החששות שלו וגם על מה נרוויח, ואיזה כיף יהיה לנו.
אבל כנראה שזה לא כל כך שכנע אותו.
אחר הצהריים הוא שוב חזר אליי, על סף דמעות, עם משפט שגמר אותי: "אמא, למה לא נסענו כשהייתי בן 4, שלא היו לי פחדים?"
חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו: "גולו, תראה איזה מדהים זה שאתה יכול ככה לבוא ולשתף אותי ולספר לי על הפחדים שלך, כדי שנוכל לחשוב ביחד איך לעזור לך שיהיה קצת פחות מפחיד?"
המילים שלו הלכו איתי לאורך כל היום, והחלטתי שאת ארוחת הערב נפתח בסבב פחדים משפחתי (הילדים כבר מתורגלים לשיתופים כאלה):
מיד אחרי שכל אחד שיתף, ראיתי בעיניים שלהם את תחושת ההקלה ואיך בטבעיות רבה נושא השיחה התחלף לאיזה כיף יהיה שנהיה שם, ונעשה ככה, ונראה את זה... ונזכרתי שפשוט ככה זה: כשנותנים מקום לקושי מתפנה מקום לכיף, ממש כמו קסם.
מזוודת הכלים הבלתי נראית
עכשיו, בזמן שהבית מתמלא בארגזים, התיקים פתוחים על הרצפה ורשימות הציוד הולכות ונסגרות, המחשבות שלי חוזרות לאותה שיחה סביב השולחן. שיחה שגרמה לי להבין שאת הדבר הכי משמעותי ושימושי למסע למעשה כבר ארזנו.
הדבר הזה הוא מזוודת הכלים המשפחתיים שלנו:
זהו, אנחנו ממש רגע לפני סגירת הדלת. משאירים מאחורינו את הבית, המשפחה, החברים, הקהילה ואת המוכר והידוע – ויוצאים לשנה שלמה! זה צעד לא פשוט, וגם מפחיד, אבל לדעת שיש לנו את העוגנים מאחורינו, המזוודה הבלתי נראית ומקום בטוח לחזור אליו, זה נותן המון כוח לשחרר ולפרוש כנפיים.
אז נתראה בחודש הבא, כשהמילים כבר ייכתבו בדרכים.
