גיליון
מס’ 1777
חודש
.jpeg)
מסכמים את פרק הודו — פרק התחלת המסע. חודשיים של הסתגלות למציאות החדשה שלנו.
אם הייתם שואלים אותי היום איך נראית נחיתה רכה למסע משפחתי, כנראה שהייתי עונה לכם שכל קשר בין המושג הזה לבין הודו הוא מקרי בהחלט. הודו היא ללא ספק מקום קשוח להתחיל בו. היא מטיחה בך את המציאות הקשה ישר לפנים, בלי פילטרים: המראות הקשים, העוני, הלכלוך, הבלאגן והריחות החריפים.
אבל ממש באותה נשימה, יש בה קסם שאי אפשר להסביר במילים: הצבעוניות המטריפה, האנשים, הטעמים, הרוחניות, היופי הנדיר והייחודיות שיש רק לה גרמו לנו פשוט להתאהב. הניגודיות הזאת והקסם שבא איתה היו עבורנו התחלה טובה ומדויקת — עד כדי כך שהילדים ביקשו שנחזור לפה שוב.
עכשיו, אחרי חודשיים של הסתגלות בדרכים, משהו עמוק קורה לנו כמשפחה. הגעגועים הביתה, שבהתחלה היו קופצים על אוטומט בכל פעם שהיה קצת קשה, הולכים ומתרחקים. משפטים כמו "אמא, אני מתגעגע הביתה" או "אני רוצה הביתה עכשיו", כזעקה למקום המוכר והבטוח שהשארנו מאחור, כמעט ולא נשמעים יותר.
במקומם, המושג "בית" פשוט שינה צורה. כשהם שואלים "מה יש בבית החדש שלנו?" או "אני רוצה הביתה" בסוף יום ארוך, הם מתכוונים לחדר התורן שאנחנו ישנים בו הלילה. התגבשה אצלנו הבנה עמוקה שהבית הוא איפה שאנחנו נמצאים באותו הרגע, ושפשוט אנחנו — המשפחה — זה מה שמגדיר אותו.
השחרור הזה מהפחדים של תחילת המסע פתח אצל כולנו דלת למשהו חדש. הילדים פשוט באורות! הם סקרנים, שואלים, חוקרים, מתעניינים ומגלים את העולם, וזה מרגש לראות אותם ככה.
גם עלינו אנחנו מרגישים שינוי משמעותי: אנחנו רגועים יותר, שמחים יותר וסבלניים יותר. נעלמה תחושת העייפות והתשישות של סוף יום עבודה מייגע, שבו רק מחכים שהיום כבר ייגמר. את השקט הזה אני באמת מאחלת לכל מי שמרגיש כלוא בטירוף היומיומי של החיים בארץ — פשוט רוגע ונחת אמיתיים, בלי הפחד שזה ייגמר בעוד שבוע או שבועיים כמו בחופשה רגילה, ובלי האיום לקבל פתאום איזה טלפון לא רצוי מהעבודה. שקט נפשי שהפך לשגרה יומיומית.
אני קוראת את המילים של עצמי ויודעת שזה עלול להישמע קצת אוטופי מדי, כמו איזה חלום ורוד נטול פגמים. אז שלא תטעו, המסע הזה מורכב מגם וגם וגם, ויש בו באמת הכול מהכול: רגעי משבר, תסכולים, געגועים שפתאום מציפים, וחיכוך שנוצר כשנמצאים יחד 24 שעות ביממה. אבל כשהיום נגמר, מה שאני נשארת איתו אלו התחושות החזקות של השקט, האושר, וההודיה על הזכות הגדולה של להיות כאן, ככה, כולנו ביחד — ועל המתנה הענקית שאנחנו מעניקים לעצמנו.
אבל השקט הזה, בתוך הבועה המשפחתית שלנו, לא מנתק אותנו ממה שקורה בחוץ. להפך, הוא משאיר הרבה מקום למחשבות להיכנס. והמציאות הישראלית ממנה בחרנו לקחת קצת אוויר מופיעה לנו בכל פינה.
לאורך החודשיים האחרונים ביקרנו בהרבה מקומות על "שביל החומוס" (המסלול שכל התרמילאים הישראלים מטיילים בו) — לה, מנאלי, דרמסאלה, פושקר ועוד... במקומות האלה, בכל גסטהאוס, סוכנות או בית קפה מוכר, על חלונות הראווה או על עמודי התאורה, אנחנו פוגשים אותם: אינספור סטיקרים של חבר'ה צעירים ויפים שכבר לא איתנו. וממש ליד, באותו הרחוב, יושבים החבר'ה שנשארו — החבר'ה שרק השתחררו מהצבא. ואני מסתכלת עליהם ומתכווץ לי הלב רק מלנסות לנחש מה הם עברו בשלוש השנים האחרונות.
משהו במרחק, בנופים המטריפים ובביחד שלנו מאפשר רגע לקבל, לעכל ולעבד את הדברים. העוצמות של הניגודים — בין מה שעברנו ועדיין עוברים מאז ה-7/10, לצעירים שמנסים להחלים והחיים שלנו שממשיכים בדרך שבה אנחנו בוחרים בה — הן חזקות מהכול.
וככה אנחנו סוגרים את פרק הודו: מלאים באורות, אנרגיות, סקרנות וחיבור משפחתי, ומצד שני גם עם מחשבות, כל הזמן, על הארץ שלנו ועל הבית.
היעד הבא הוא נפאל — מקום שאנחנו חוזרים אליו אחרי 15 שנה. מצפים ומתרגשים מאוד!
נשמח שתכתבו לנו מחשבות, תהיות ושאלות 🙂
מתגעגעים,
הגולואים
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)