גיליון
מס’ 1777
חודש
אז איך זה באמת נראה להגשים חלום?
הכל התחיל בדיוק לפני שנה, במהלך ישיבה שגרתית בעבודה, הראש שלי היה במקום אחר… ובהחלטה ספונטנית, שלא לומר אימפולסיבית, פתחתי קבוצת וואטסאפ עם רע. קראתי לה "פספורט פליז" וכתבתי כך: "יאללה... צריך להתחיל לעשות צעדים להגשמת החלום. זה המקום להתחיל לזרוק רעיונות, מחשבות, תובנות, כתבות, וכל מה שעולה!!"
אז, עוד לא היה לי מושג אם הפנטזיה הזאת מחוברת למציאות. אבל כן הבנתי משהו. אם אני רוצה שהחלום שלנו יתגשם, אני חייבת להוציא אותו החוצה, להתחיל לתת לו מילים.
ומהרגע שהחלום מקבל מילים מגיע שלב האופוריה, הכל מרגיש קסום. אנחנו יושבים יחד, קוראים פוסטים וכתבות השראה ומדמיינים את עצמנו מטפסים על פסגות בהימלאיה, גולשים בחופים הלבנים של הפיליפינים או חוצים את אוסטרליה בקרוואן, ופשוט מתרגשים.
אבל אז... אז גם מגיעה ההתנגשות החזיתית עם המציאות.
הפנטזיה הציורית נוחתת ב"בום" על שולחן הסלון ומתנפצת לים של משימות וטבלאות אקסל אינסופיות. לאט לאט הבנו שלהגשים חלום זה לא רק לקנות כרטיסים ויאללה איזה כיף חיים. אלא שזו גם עבודה קשה וסזיפית של הרבה הכנות ובירוקרטיה שדורשת המון כוח רצון וסבלנות.
וכך, לצד השגרה העמוסה של החיים- עבודה, ילדים, כביסות ושוב פעם מילואים, מצאנו את עצמנו מנהלים פתאום עוד משרה לכל דבר: "משרת הגשמת החלום".
אז כמו שכבר הבנתם, להגשים חלום זה לא דבר קל. זה דורש התגייסות וכוחות לצאת מהשגרה ומאזורי הנוחות. ובמקרה שלנו זה פגש אותנו מול בירוקרטיה אפורה ומייגעת. זה לשבת בלילות, בשעות לא שעות, אחרי ההרדמות, מול המסך ולעבוד. זה להשוות פוליסות ביטוח, לבדוק יעדים ומסלולים ועונות, זה טסט לאופנוע, זה רישיון בינלאומי, זה וויזות, זה כסף, זה השוואות ובדיקות, זה רופאים ותרופות, והשכרת בית, ומכירת רכב, וציוד, ובנקים ופנסיה ועוד ועוד…. ואני מודה, שיש רגעים שזה פשוט מתיש ומעצבן וממש לא כייף.
אבל, ויש פה אבל גדול. ברגע שיש ציפייה, ויש מטרה, ויש חלום, אז מגיע גם הכוח לבצע את המשימה, וגם המשעממת ביותר.
וזה משנה את הכול. כי כשאני יושבת שעות בלילות, או בכל זמן פנוי שיש לי, מול המחשב להשוות פוליסות ביטוחי נסיעות או עמלות מט"ח, או לנסח חוזה שכירות ארוך ומייגע אני לא סתם מתמודדת עם עוד מטלה מעצבנת כמו להגיש דוח למס הכנסה או דוח סיכום טיפול. אני בעצם בונה לנו את החופש, בונה לנו את החלום.
אז כלפי חוץ הכל נראה אותו דבר, אבל בפנים, יש אש שבוערת כל הזמן. ופתאום באמצע שטיפת כלים, או סתם שאני שומרת על הילדים במתקנים החדשים, קופצת לי מחשבה- איך נחלק את הילדים כשניסע באופנועים? רע ירכיב את הבנים? אני את פארן? מה עדיף? והבטן פשוט מתהפכת מהתרגשות. הציפייה הזאת מחזיקה אותנו בעשייה, נותנת משמעות לקושי, ומזכירה לנו בכל רגע למה בחרנו בזה. ובסוף יש גם רגעים קטנים ומספקים כמו לסמן עוד V קטן בטבלה ולדעת שעוד חלק בפאזל הושלם.
שאלתם ושיתפתם והתעניינתם הרבה, וזה ממש מחמם את הלב! אז נספר שאנחנו מתחילים את המסע שלנו ב1.8 בצפון הודו ובאוקטובר עוברים לנפאל. אחרי נפאל אין תכנית קונקרטית אבל הכוונה היא להגיע לפיליפינים, אוסטרליה... ולאן שהמסע ייקח אותנו...
ובינתיים... יש עוד לא מעט V לסמן בטבלאות
