גיליון
מס’ 1777
חודש
יש רגעים שבהם אתה מבין שקיבוץ הוא לא רק המקום שבו גדלת, אלא האנשים שממשיכים לבנות אותו, יום אחרי יום, גם הרבה אחרי הקמתו.
בשבועות האחרונים, עם המעבר של פעילות בית העובד מהמבנה הישן של בובזית – מבנה שהפך עם השנים גם לבית הווידאו של הקיבוץ – אל בית התינוקות המיתולוגי, שלנגד עינינו הופך מבית תינוקות למרכז חינוכי קהילתי בשם "כפיים" אותו מובילה אגי לובנפלד, מצאתי את עצמי עוצר לרגע ומביט סביב. לכאורה מדובר במעבר בין מבנים. בפועל, עבורי זו הייתה הזדמנות נדירה להציץ לעולם שלם שפועל כבר שנים בשקט, כמעט מתחת לרדאר.
השנה מלאו לי 45 שנות חיים ואת מרבית חיי ביליתי כאן בקיבוץ, אבל רק עכשיו נחשפתי באמת למה שמתרחש מדי שבוע בבית העובד, ולרשת האנושית המופלאה של מתנדבים ומתנדבות שבוחרים שוב ושוב להקדיש מזמנם, מרצונם הטוב, כדי להפוך את חיי הוותיקים שלנו לעשירים, מעניינים ומלאי משמעות.
אז נתחיל מקצת היסטוריה...
בית העובד התחיל במחלקת ח.ל.ם (חיתוך לפי מידה) במפעל פלזית. הרעיון היה לנצל את שאריות החיתוך ולמחזר אותן לחומר גלם, דבר שיחסוך כסף למפעל. מספר קטן של ותיקים שיצאו לפנסיה נענו לאתגר והחלו מקלפים את פיסות הניילון משאריות החיתוך. אלא שהתנאים בח.ל.ם, ללא מיזוג וללא שירותים, היו רחוקים מהצרכים של אנשים מבוגרים.
קלרה שורר, שהייתה אז רכזת הרווחה, פנתה לקרלוס פיצ’רסקי ויחד חשבו על מקום ראוי להמשך הפעילות. המבנה שנמצא מתאים היה הבית הצמוד לשער הקיבוץ, שבמקורו היה המדגרה של הקיבוץ. עם השנים החליף המקום תפקידים ובעלי בית: שנים לא מעטות היה זה ביתם של בובות "בובזית", אחר כך הוקמה בבניין יזמות בשם "עץ וטבע", וכשהיא נסגרה התפנה המבנה ונוצרה הזדמנות להעביר את החברים למקום נוח בו המשיכו את עבודתם.
קרלוס והרווחה התקינו מזגנים, הוסיפו ריהוט מתאים, מטבחון ומקרר וקראו למקום "בית העובד". אנשי ח.ל.ם שינעו את שאריות החיתוך למקום והשיבו למפעל מכלים עם חומר נקי שהלכו הישר למגרסה, לרווחת המפעל. לחברים היה מקום להגיע אליו בבוקר, להיפגש ולהמשיך להיות פעילים ויעילים; המפעל שילם לפי משקל וכך גם ועדת רווחה הרוויחה.
לימים החליפה טלי גורן-ספיר את קרלוס בניהול המקום ובאחריות על הפנאי של הוותיקים. חברים רבים עלו בוקר בוקר לבית העובד – היו שהביאו איתם את ארוחת הבוקר שלהם, המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מהמקום, וכמובן ארוחת עשר מסורתית עם פתי בר ובייגלעך.
המפגש היה העיקר, ולכן נחוגו ימי הולדת עגולים של העובדים, צוינו חגים אליהם הגיעו מנהלי המפעל למסור את הערכתם וגם דיווחו על פעילות פלזית. נוספו מפגשי תוכן אליהם הגיעו גם ותיקים שלא עבדו, והמקום היה שוקק.
בדרך הטבע הלכו והתמעטו החברות והחברים, ומושג הפנסיה השתנה בדור שאחריהם. כשראו שכך, החליטו המוסדות לנצל את המקום לפעילות נוספת: אולפן הווידאו של עקיבא וילנד הצטרף, ובעקבותיו הגיע גם אלון לובנפלד. השילוב בין חבורת הוותיקים לממשיכים עשה טוב לכולם.
המתנדבים והעשייה הקהילתית
אחרי שטלי יצאה החליפה אותה אופירה, שתיהן עבדו בשכר מטעם הרווחה. מאחורי חלק גדול מהיוזמות עומדות עפרה (הבת של בתיה ומשה רותם ז״ל) ואופירה אוסטרובסקי. הן חיפשו פעילויות עבור הוותיקים שיהיו תואמות לרוחם ויכבדו את הרצון שלהם להיות חלק חי מקהילת גזית ולתרום לה.
אופירה הצליחה להפוך את הרעיונות למסורת שנמשכת עד היום. כך למשל, בכל יום חמישי מתקיימת שעת קריאה מהעיתונות הקיבוצית. במשך כשעה מקריאות המתנדבות מיכל ק., נילי כהן, טלי ג.ס., אופירה ונעמי ב. כתבות, משתפות בחדשות ומנהלות דיון ער. הן הגיעו בהתמדה, שבוע אחר שבוע, כדי להעניק הרבה יותר מקריאת עיתון – הן העניקו גם עניין, שיחה ותחושת שייכות.
אופירה החליפה את טלי גם בבית העובד וגם בריכוז פעילות הוותיקים במועדון, וכך נמשכה פעילות תרבותית מרתקת אחר הצהריים. פעם הייתה זו הרצאה של מיכל קריספין על ספרות, ופעם "טיול בכורסא" עם אביבה ועמוס, רכזי ענפים שהגיעו וחברים חדשים שבאו להכיר ולהציג עצמם. חשוב לציין שזו הייתה פעילות הפתוחה גם לחברים נוספים מהקיבוץ ולא הייתה חלק ישיר מפעילות בית העובד, אך היא הוסיפה עוד נדבך של תרבות וחיבור קהילתי.
בשנים האחרונות מופעל בית העובד כמעט כולו על ידי מתנדבים, והוא ממשיך להיות הרבה יותר ממקום מפגש. הוא בית במלוא מובן המילה. קמחי ועדית בוסיאן (רותם) נענו לאתגר להפעיל ולהוביל בהתנדבות את בית העובד, צביה וקס הצטרפה לצוות ובשנה האחרונה נכנס דני שפר והחליף את קמחי – כולם מתוך תחושת שליחות אמיתית.ם.
נקודת מבט אישית
אולי זו דווקא המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי מהמעבר לבית התינוקות הישן: לא עוד משרד או חלל עבודה, אלא חלון לעולם שלא הכרתי מספיק. עולם של נתינה שקטה. של אנשים שלא מחפשים מחיאות כפיים, אלא פשוט מגיעים. כל שבוע. כל פעם מחדש. לעבוד ולהיות יחד.
בקיבוץ אנחנו נוטים לפעמים להתרגל, לראות את הדברים כמובנים מאליהם. אבל שום דבר מכל זה אינו מובן מאליו. מאחורי כל שעת קריאה, כל כוס קפה, כל הרצאה וכל חיוך, עומדים אנשים שבוחרים להעניק מעצמם לאחרים.
