גיליון
מס’ 1777
חודש
כמו לא מעט דברים טובים שקורים בגזית, גם הסיפור הזה התחיל מחלום של מישהי אחת — מילי ליפשיץ ז"ל.
מילי רצתה להקים בגזית מקום של יד שנייה: מקום שאליו אפשר להביא בגדים וחפצים שכבר אין בהם צורך, ומישהו אחר יוכל לקחת, להשתמש ולתת להם חיים חדשים. לא בדיוק חנות, אלא מקום של שימוש חוזר, נתינה ובעיקר קהילה.
לקח לא מעט שנים עד שהחלום הפך למציאות. בתחילת הדרך הפעילות התקיימה בביגודית, במקום שבו עבדה ליליאנה. בהמשך הסכים הקיבוץ להעמיד לרשות היוזמה מקום ייעודי, ומילי החלה לחפש צוות. לצדה הייתה נעמי שחר, ממייסדות המקום, ובהמשך הצטרפה גם עדנה שטוטמן.
"כשקיבלנו את המקום הזה, בשבילנו זה היה ארמון", הן נזכרות בחיוך.
מאז עברו כבר כ-15 שנה. הצוות גדל, השתנה והתחדש, כיום פועלת במקום קבוצה מסורה של כעשר מתנדבות בכל הגילאים. זו הזדמנות נהדרת לציין את שמן ולומר להן תודה ענקית:
נעמי, עדנה, אתל, קלרה, רעיה, מרלן, שלומית, מיכל, אילנה, אתל ואיילה.
חלקן חיפשו תעסוקה נוספת, אחרות מקום להתנדב בו, ואחת המתנדבות מספרת שהתנדבה שנים בויצו ופשוט רצתה להמשיך. אבל כששואלים אותן מה הדבר הכי יפה במקום, התשובה בכלל לא קשורה לבגדים — אלא ל"יחד".
אל היד השנייה מגיעות כמויות גדולות של בגדים וחפצים, לפעמים במצב מצוין ואפילו עם הפתק של החנות עדיין מחובר ("לפעמים זה גם מיד ראשונה", צוחקות המתנדבות). אפשר להגיע בלי לדעת מה מחפשים ולצאת עם בגד, כלי לבית, צעצוע או איזו מציאה שלא ידעתם שאתם צריכים.
מאחורי המדפים העמוסים יש עבודה רבה: לקבל, למיין, לסדר ולהחליט מה יכול להמשיך הלאה ומה כבר סיים את דרכו.
גם השיטה השתנתה עם השנים:
יש בזה כמובן ערך סביבתי חשוב — פחות לזרוק, פחות לקנות, ועוד סיבוב חיים לבגד, לקומקום או לצעצוע. אבל בעיקר, יש בזה משהו מאוד קיבוצי.
בקיבוץ השיתופי של פעם, דברים עברו בין אנשים ומה שהיה מיותר אצל אחד היה בדיוק מה שחסר לאחר. גזית השתנתה מאז, כמו התנועה הקיבוצית כולה: אנחנו קונים יותר, מחזיקים יותר דברים משלנו וחיים במידה רבה כמו כל משפחה אחרת.
דווקא בגלל זה, היד השנייה היא תזכורת קטנה לרעיון ההוא — לא ניסיון להחזיר את הקיבוץ של פעם, אלא לקחת משהו טוב ממנו ולהתאים אותו להיום:
מילי, שחלמה על המקום ודחפה להקמתו, כבר איננה איתנו. אבל 15 שנה אחרי שהכול התחיל, המקום ממשיך לפעול, הצוות ממשיך להתחדש והדברים ממשיכים לעבור מיד ליד.
וכנראה שזה הדבר היפה ביותר במקום הזה: לא רק הבגדים והחפצים שמקבלים חיים נוספים, אלא גם חלום של חברת קיבוץ אחת — שממשיך לחיות ולפעום בתוך הקהילה שהיא השאירה אחריה.
