אבינו

שמי יעל בנאי. שם נעוריי יעל נאור. אני בתו הראשונה של אריה נאור ואחות לליאור ולגיל.

יונתן ביקש ממני לכתוב אודות אבינו — אריה נאור — ולהאיר את עשייתו ויצירתו בתחום הצילום וההנפשה. בקשתו הפתיעה אותי, והתרגשתי. בימים בהם חשבתי את שאכתוב, תמונות וזיכרונות גאו בי גלים-גלים, והחזירו לי מקום, זמן ואנשים.

אומר מראש: זיכרונות הם סובייקטיביים ונוצרים מנקודת מבט מסוימת, אחת מני רבות הקיימות בו-זמנית. אני הייתי ילדה בקיבוץ, אחר כך נערה, ואחר כך עזבתי; אני נוצרת את זיכרונותיי הילדיים והנעריים באהבה גדולה למקום, לאנשים ולזמן המופז בו הלכתי בשביליו.

מבואנוס איירס לחזיריה בגזית

אריה נאור נולד בשנת 1929 בבואנוס איירס, בפרבר סאן פרננדו, בשם לואיס אנחל נר (Luis Angel Neer). הוא היה השני מבין ארבעה ילדים להורים שהגיעו לארגנטינה ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה, וכוננו בביתם חינוך ומשמעת קפדניים, בדומה לתרבות ולחינוך במקום ממנו הגיעו.

הוא היה היחיד מבני משפחתו שהלך לתנועת "השומר הצעיר" והיחיד שתכנן לעשות עלייה. הוריו, שלא נסחפו אחר הרעיון הציוני, חייבו אותו להשלים את שירות החובה הצבאי בארגנטינה. הוא ציית להם, אך לא נסוג ממחויבותו לרעיון הציוני ולהגשמתו.

הוא הגיע לארץ ולקיבוץ בשנת 1951, מספר חודשים אחרי חבריו לגרעין. מאז, הוא היה איש עבודת כפיים והתייצב מדי יום, השכם בבוקר, לעבודות אליהן שובץ על ידי המערכת:

• ניהול החזיריה: אליה היינו הולכים יחד בשעות אחר הצהריים לראות שלחזירים שלום. שמעתי אז מישהו אומר שהחזיריה נקייה יותר מאשר חדר האוכל.
• מכון המים: ששכן עמוק בוואדי, היכן שנמצא היום המאגר הגדול. לפעמים היינו נוסעים אתו לשם בג'יפ, בדרך תלולה ועקלקלה שהייתה בעיניי כדרך לסוף העולם.
• הנגרייה, חצרנות בתי ילדים ומכבסה: בהמשך עבד בנגרייה, בחצרנות בתי ילדים, שוב בנגרייה ולבסוף עבד שנים רבות במכבסה.

בגדי העבודה האפורים היו המדים שלו אותם לבש עד סוף ימיו, ונראה היה שבהם הרגיש בבית. הוא היה אדם סגור ומופנם, שלא החצין רגשות ומיעט במילים, ועל אהבותיו ומסירותו להן אפשר היה לדעת בעיקר ממעשיו.

עולם של בובות במעמקי האדמה

וכך, בערוץ חתחתים מקביל ועיקש, התקיימה אהבתו לצילום. אנו משערים שאת המצלמה או מסרטת היד הקטנה הראשונה שלו הוא הביא עמו לארץ, ואיתה עשה את צילומיו הראשונים של אירועים בקיבוץ (כמו "חג המים" בשנת 1952).

בהמשך ולאורך שנים, בתקציבים שקבל ממוסדות שונים ונגמרו ביעף, ובפרוטות שחסך מהתקציב האישי הדל, הוא קנה מצלמות, סרטי צילום ונורות. אז, בשעות עבודה אינסופיות בלילות ומחומרי גלם מזדמנים שאסף, הוא פיתח, בנה והרכיב סטודיו שלם: שולחנות עבודה, מסילות למצלמות, תאורה, בובות, תפאורה ואביזרים.

עם תיק עור מרופט היה נוסע לתל אביב כדי להשיג זכויות יוצרים לסיפורים שרצה להנפיש (כמו "הבובה של רותי" או "דירה להשכיר"), וכשכאלה לא היו נגישים לו, הוא הסתפק בסיפור מקומי שהמציא ("הסוס השובב").

מלאכת האנימציה (Stop-Motion):

ספון בסטודיו שבנה לו במעמקי האדמה, הוא עבד שנים על כל סרט. פריים אחרי פריים, שוט — עצירה, סידור, שוט — עצירה, סידור. אינספור פעמים: מזיז את איברי הבובות מתנוחה לתנוחה ומצלם, מזיז ומצלם. בונה סצנה אחר סצנה בעמלנות ובסבלנות מברזל, ואחר כך מפתח את סרטי הצילום ועורך. הכול במו ידיו, על פי ראות עיניו, דעתו ואפשרויותיו.

הוא היה אמן שקידש את אמנותו ובעבודת כפיים עמלנית עסק באינספור מלאכות קטנות כגדולות, ביצירתיות ובכושר המצאה, באדיקות של אדם מאמין. הוא אהב את הטכנולוגיה ואת הטכניקה.

הצילום ועשיית הסרטים היו בשבילו מקום של אינדיבידואליות — פעילות מדיטטיבית שהיוותה סוג של מפלט זמני מהקולקטיב וממחויבויותיו. סיפורי הילדים, בניית הבובות וההתעסקות המתמשכת בהן אפשרו לילד שבו להמשיך ולחיות. בדרכו, באופן עמוק, תת-קרקעי והופכי למציאות הגלויה, הוא היה נון-קונפורמיסט.

אנחנו גדלנו עם הבובות שיצר מהסיפור אודות רותי, עם בווין הסוס, העגלה והטרקטור, כדי החלב, בובת החלבן, וכל החיות מ"דירה להשכיר". הן היו חלק מבובות המשחק שלנו.

כשפינינו את ביתו עת הלך למנוחת עולם, מצאנו אותן מחכות לנו, כמו שואלות: איפה הייתם כל השנים?

‍