גיליון
מס’ 1777
חודש
מאת הנכדים מהקיבוץ: דפנה, נעמה, אלה ואופיר
סבתא יקרה,
אנחנו הנכדים מהקיבוץ — דפנה, נעמה, אלה ואופיר — זכינו לגדול צמוד אלייך ואל סבא.
לגדול לצדך זה ללכת אליכם ברגל מהגן או מהבית, ליהנות מאיסופים מהגנים, לבקר בסנדלרייה ולקבל יחס מיוחד בתערוכות נעליים. בכל שבת בארוחות הקבועות שלנו, היה לך את המקום הקבוע שלך — השרפרף הקטן בקצה השולחן.
הזיכרון שלנו מלא בטעמים: בטעם של מרק הקניידעלך שרק את ידעת להכין כזה, ובטעם של האמפנדס (אמא לגמרי בדרך לרמה הגבוהה שלך). עוגת הגבינה המתוקה וריבת התות, עוגיות שחור-לבן, גלידוניות, והדובדבן שבקצפת — המדיילונס שאי אפשר היה לעמוד בפניהם (והכי חשוב: שאסור היה לאכול אותם קרים, אחרת הסתבכנו איתך).
זה לבוא לשתות קפה, ללמוד, להתפנק בשנ"צ עם שמיכת החתול ולנסות לצלצל אלייך — למרות שפעמים רבות הטלפון היה תפוס, כי היית עסוקה בלדבר ולחבר את המשפחה, ולמצוא עוד בן דוד בארגנטינה שלא ידענו על קיומו.
זה לשמוע מילים כמו "הייסוסייטי", "מיירקולס" ו"מיידלע", תמיד עם חיוך, חיבוק ונשיקה. זה להיכנס ולהריח בן-גיי ולדעת שכנראה יש גם כרוב בפעולה על הברך, ותמיד עם האופטימיות המדבקת שלך, לא משנה מה הייתה הסיטואציה.
חוטים של מזל:
נותר בנו הזיכרון של המנהג המסורתי של הארגנטינאים — למשוך חוטים בעוגת החתונה ולקוות שתצא טבעת. מכל האורחים בחתונה של נעמה, את, בגיל 90, משכת את החוט עם הטבעת.
תמיד רצית לקנות לנו, ובכל ביקור ביקשת שניקח בגדים או עבודות מלאכה שיצרת. אמרת שאת רוצה ״לתת עם ידיים חמות״ כל עוד את יכולה. בקניות ובהתמקחויות היית אלופה, וכמובן שמעולם לא שילמת את המחיר המלא שדרשו.
הידיים שלך היו נעימות, רכות וחמות — גם ברגעים האחרונים שלך.
את היית מהדור שבנה כאן חיים מאפס. הגעת לארץ באונייה עם מזוודה, ומהבתים הקטנים בטירה על הגבעה ממול, בניתם כאן בית, קהילה וקיבוץ לתפארת, יחד עם סבא וקבוצת חברים מלאי אמונה ותושייה.
תודה שהיית הסבתא שלנו מכולם.
המתכון הלא רשמי שלך:
כנראה שממך נלמד שהסוד לחיים ארוכים הוא לא לאכול עגבניות, לשתות קפה עם טיפה חלב, ולשמור שוקולד תות קבוע ליד המיטה, ממנו אוכלים קובייה אחת לפני השינה או הסייאסטה.
אנחנו משאירים לך כאן חבילה, שיהיה לך מתוק גם בהמשך, ותכבדי גם את סבא.
חיבוק ענק לשניכם.
הנכדים באהבה,
דפנה, נעמה, אלה ואופיר.