קודם בן אדם, אחר כך שחקן: שיחה עם רועי מזרחי על כדורגל, חינוך וקהילה בגזית

שתי הבנות שלי מתאמנות אצל רועי כבר שנה. שנה שבה יצא לי לעמוד לא מעט פעמים מהצד, להסתכל על האימונים, על הדרך שבה הוא מדבר עם הילדים והילדות, על הגבולות שהוא מציב, על הפרגון, הסבלנות ובעיקר על הקשר שהוא מצליח לייצר איתם.

וככל שעבר הזמן הבנתי שיש כאן משהו שהוא הרבה מעבר לחוג כדורגל. בתוך המגרש שלנו מתרחשת כבר כמה שנים עשייה חינוכית, ספורטיבית וקהילתית, שלפעמים — דווקא מפני שהיא מתקיימת כאן ליד הבית — קל לנו לפספס אותה.

אחרי שנה שבה ראיתי את רועי מהצד, החלטתי שאין ספק שכל הקיבוץ צריך להכיר קצת יותר את מה שקורה שם. אז ישבתי איתו לשיחה על כדורגל, ילדים, נשים, ניצחונות והפסדים, ובעיקר על מה שאפשר ללמוד לחיים דרך כדור.

איך בכלל התחיל כל הסיפור הזה?

"אני כבר שש שנים מאמן בגזית. זה התחיל כשנועם, הבן הגדול שלי, עלה לכיתה א׳ ומאוד רצה להתאמן בכדורגל, אבל לא הייתה בגזית קבוצה. יש לי תעודת מאמן, אז אמרתי: יאללה, נפתח. ומשם הכול התגלגל."

והיום כבר לא מדובר רק בבנים. איך נולדה קבוצת הבנות?

"זה סיפור שאני מאוד אוהב. לפני שנתיים פנתה אליי בשבילי הקיבוץ יהלי טיב ואמרה לי: 'יש לך כבר שלוש קבוצות של בנים, ומה עם הבנות? גם להן מגיע'.

אמרתי לה שאם היא מארגנת לפחות שש בנות, נעשה אימון ניסיון. תוך יומיים הגעתי למגרש וחיכו לי לא פחות מ־12 בנות עם נעלי ספורט, שרק רצו ללמוד ולשחק. פתיחת קבוצת הבנות היא ללא ספק אחד הרגעים הכי מרגשים שהיו לי כאן."

מה גילית על הילדים דרך הכדורגל?

"כמה שהמשחק הזה יכול לחבר ולגבש. הגיעו אליי ילדים שלא בהכרח אהבו כדורגל, אבל רצו להיות חלק. ראיתי אותם עובדים קשה כדי ללמוד ולהשתפר. אני גם רואה שינוי גדול בביטחון: יש ילדים שבתחילת הדרך הכדור ממש מפריע להם, ולאט־לאט הם לומדים למסור, לבעוט, להבקיע, לעמוד בשער ולקבל כדור חזק בלי לפחד. ככל שהם מתאמנים ומשקיעים, הביטחון גדל."

ערכים וחינוך על המגרש

אבל אצלך, נדמה לי, הכדורגל הוא גם כלי חינוכי?

"חד־משמעית. המשפט שהילדים שומעים ממני כל הזמן הוא: 'קודם תהיה בן אדם, אחר כך שחקן'.

לכבד אחד את השני, ללחוץ יד בסוף משחק בלי קשר לתוצאה, לדבר בצורה מכבדת, לעזור לחבר ולהתמיד — כל אלה חשובים לי יותר מלהבקיע גול או לנצח. גם המחויבות חשובה: הילדים מורידים ציוד לפני האימון ומקפלים בסוף. מי שלא מגיע מודיע. זה חלק מלהיות בקבוצה."

ומה לגבי הפסדים? בכל זאת, כדורגל הוא משחק תחרותי.

"הפסד הוא חלק מכל תחום בחיים. מי שלא יודע להפסיד גם לעולם לא ידע לנצח. אני משקיע הרבה בללמד אותם שהדרך חשובה יותר מהתוצאה, והאמת היא שהם מפתיעים אותי בכמה שהם מצליחים להבין את זה."

קורעים את הדשא: מנשים ועד חלומות לעתיד

ויש לך כמובן גם קבוצת נשים...

"נכון, ואני חייב להגיד שיום שני בשעה 20:00, האימון של הנשים, הוא אחת השעות הכי מהנות שלי בשבוע. לראות נשים משאירות בבית בעלים, ילדים ואת כל משימות היום, ובאות ללמוד, לרוץ ולשחק כדורגל — אין יותר כיף מזה."

יש רגע שבו אתה מסתכל על ילד ואומר לעצמך: וואלה, עשינו פה משהו?

"יש חמישה ילדים שהתחילו אצלי בכיתה א׳. היום, חמש שנים אחרי, הם משחקים כדורגל במסגרת תחרותית וההתקדמות שלהם משמעותית מאוד. גם אם יש לי רק חלק קטן בתהליך, כשאני רואה אותם משחקים יש קול פנימי שאומר לי: הם התחילו אצלך בגיל שש. זה מרגש."

ומה החלום מכאן?

"שיהיו בגזית תשתיות ראויות לכדורגל ושלכל שכבת גיל תהיה קבוצה. בקרוב סוף־סוף ייבנה המגרש החדש, ואני מחכה לזה כבר שנים. אני רוצה לראות את הקבוצות ממשיכות לגדול ואת הרמה עולה. והחלום האישי שלי? לפתוח יום אחד פנימיית כדורגל. אולי בגזית, מי יודע."

‍