הבגד עושה את האדם? לפעמים.

הפתגם "הבגד עושה את האדם" אינו מופיע במקורו בתנ"ך או בתלמוד בצורה זו, אלא הוא פתגם עממי-אירופאי קדום שמקורו בלטינית (Vestis virum facit).

בקיבוץ של פעם היו בגדי עבודה ו"בגדי שבת". השם קצת מטעה: לא היה מדובר דווקא בבגדים שלבשו בשבת, אלא בבגדים של אחרי שעות העבודה, בימי חופש ובאירועים מיוחדים. בכלל, לבגדים לא ייחסו אז חשיבות גדולה.

לנו, הילדים, היו בגדים של יום־יום ו"בגדי נסיעה". הבגדים לא היו אישיים ולא נשאו את שמנו. המטפלות היו מחלקות אותם לתאים במקלחת של בית הילדים, ואנחנו פשוט לבשנו את מה שחיכה לנו שם. החברים הוותיקים מספרים שכשהם הגיעו לקיבוץ, הם פתחו את המזוודות, הוציאו את הבגדים — והם הפכו לרכוש הכלל. במקלחת שבבית הילדים היו תאים עם שמות, אבל הבגדים שהמטפלות הכינו לנו בתאים לא היו מסומנים. לבשנו מה שמצאנו בתא ורצנו לענייננו.

עונת המדידות בקומונה והתרגשות של בגד חדש

לקראת חילופי העונות הלכנו לפי תור לקומונת הילדים, ל"מדידות". קודם הילדים והילדות הגבוהים, ואחריהם היותר נמוכים. הייתה ערימה של הבגדים שלנו מהשנה שעברה; מדדנו, ומה שעדיין היה טוב עלינו נשאר, ומה שהיה צריך להשלים — בחרנו מערימה של בגדים יותר גדולים, שהיו קטנים על הילדים הגדולים מאיתנו. שמחנו מאוד בבגדינו "החדשים".

כשגדלנו עוד קצת, כבר הזמינו אותנו למתפרה לבחור בד לתפירת מכנסיים. היו סלילים של מספר בדים, וכל אחת ואחד בחרנו בד לפי טעמנו ותפרו לנו בגד אחד חדש על באמת.

חגים, נעליים ואופנה קיבוצית

החגים הביאו איתם תמיד התרגשות קטנה של התחדשות:

• לקראת ראש השנה: קיבלנו נעליים חדשות לחורף. הבנים בחרו בין חום לשחור, והבנות בין אדום לחום.
• לקראת פסח: בחרנו סנדלים חדשים. הבנים בחרו בין חום לשחור, והבנות בין לבן, חום ואדום.
• בליל החג: מצאנו על המיטות זוג גרביים חדש, והשמחה הייתה רבה.

לחברות ולחברים היה תקציב בגדים לפי קבוצות: שנה אחת קיבלו תקציב גדול יותר לקנות בגדים טובים ומעיל, ושנה אחרת תקציב קטן יותר לקנות בגדים פשוטים.

הביגוד הקיבוצי הפך לאופנה של ממש ולסמל מחבר. הלכנו עם חולצות משבצות, גם בחורף וגם בקיץ, וככה ידעו בכל מקום שאנחנו קיבוצניקים — כי הבגד, כמו שאמרנו, מספר על האדם.

‍