ילד פיקס

'ילד פיקס  - יונתן קנסקביץ

את הפוטנציאל הראשוני זיהתה שרה ביום שבו עידן עף מהכיתה אחרי שצייר קריקטורה של המורה לתנ"ך בלבוש סמלי. כששאלה אותו למה עשה דבר כל כך חריג, הוא אמר שהוא אוהב לצייר קריקטורות ואוהב את המורה לתנ"ך, אז הוא שילב.

עד "מקרה עידן" שרה פעלה על פי הנחיית הקיבוץ ודבקה בשיטת הענישה הרגילה שקבעה: ״מי שלא לומד, עובד״. שיטה שהקלה על המורים ועל סדרן העבודה גם יחד,ואיפשהו גם קסמה ל״גורם החריג״ שמצא את עצמו בטבע, על טרקטור, ולא כלוא בכיתה סגורה.

״איך אמרת שקוראים לכדור הזה?״ סינן חנוך, מנהל המוסד החינוכי "אופק",מתחת לשפמו.

״פיקס. קוראים לו פיקס״, ענתה שרה, שהייתה זו שיזמה והקימה את ״הוועדהלטיפול בחריגים״. שם יומרני לוועדה של שני אנשים בלבד.

שרה הייתה המחנכת שכל הילדים אהבו וכל המורים שנאו. "שרת החינוך"היו קוראים לה מאחורי גבה אלו שלא זכו כמוה ללימודים מחוץ לקיבוץ והסתפקו בהדבקת התואר"מורה" לשמם ללא תעודה או מסמך שמורה על כך.

חנוך עיין בדפים שמולו והרים אליה מבט משועמם.

״ותגידי... יש לו שימוש כבר בעסק?״

״איזה עסק?״

״איזה עסק היא שואלת... חינוך, שרה! חינוך!״ חנוך צחק ושתה שלוק מכוס הקפה השחור שהייתה מכינה לו בכל פגישה. "חינוך זה עסק! כמו כל דבר בחיים",היה אומר כשהגישה לו את הכוס בחיוך מאולץ.

״יש לך בכלל על מי לנסות את הפיקס הזה?״ שאל, תוך שהוא מטביע עוגיית פתיבר מסכנה בקפה עד שהתפוררה פנימה.

"זה לא לנסות. זה לטפל במכשול", ענתה שרה. "עידן לא מקשיב ולא מרוכז בשיעורים, המורים מתלוננים, בעבודה אומרים שהוא לא תורם והתחושה היא שזה או זה או לשלוח אותו לבית ספר אחר. אנחנו לא רוצים שהוא ירגיש מחוץ לקבוצה."

״עידן? דווקא אבא שלו שירת איתי ביחידה והיה על הכיפאק. מוזר. טוב, יש לך אישור. רק בואי נמהר, יש לי תורנות חליבה ואני צריך לקחת את הילד לבית הילדים. הוא עושה בעיות בזמן האחרון ושושי רכה מדי איתו. היא לא מבינה שקיבוץ זה קיבוץ והיא עם החינוך העירוני שלה עוד עלולה לדפוק אותו." עידן הביט בכדור שעל כף ידה של שרה ושלף את מחברת הציור.

״פיקס... מה זה עושה?״ שאל בחיוך, בעודו פונה לצייר עוד ציור של המורה לתנ״ך, הפעם לבושה. ״אני מבקשת שתיקח אתזה. זה משהו חדש. זה יעזור לך״. שרה הניחה על השולחן כוס מים. ״תשתה. זה קיבל את כל האישורים שצריך. זה או זה או שניאלץ לחשוב על אופציה מחוץ לקיבוץ".

עידן הפסיק לחייך. "תראה איזה יופי, כבר אתה מקשיב. עידן, אתה כבר בן 13 וילד גדול. אני חושבת שאתה מבין טוב מאוד מה זאת אומרת מחוץ לקיבוץ. אז אני מבקשת ממך לסמוך עליי".  עידן הביט בה בחשש ומיד אחר כך בכדור. "טוב".

עידן היה מקובל בכיתת "הכותנה" בזכות היותו שוער נפלא וצייר מחונן. ילד בלונדיני, אתלט ויפה שכולם אהבו לאהוב. אבל לעידן הייתה בעיה שמאז ומתמיד הפריעה לו במסגרת הקבוצתית, ובגללה היה נוסע לא פעם למרכז הטיפולי.

״הבן שלכם סובל מדמיון יתר״, טען דוקטור שפיץ מול הוריו. הוא היה הפסיכיאטר שאליו נשלחו ילדי הקיבוץ החריגים ושמו פרש כנפיים בתנועה כולה. ״הוא מפריז במחשבות לא מציאותיות ומדמיין מעבר לממוצע הנורמלי לגילו. ארצה לדבר עם המחנכת שלו״.

עידן האזין מאחורי הדלת בעזרת כוס קלקר חסרת תחתית, טריק שלימד אותו סבו המנוח שבוע לפני שנפטר מדום לב בארוחת ערב שישי, בעודו אוכל פירה.

בנסיעה האיטית בסיבובים היורדים מהמרכז הטיפולי עידן שתק והביט בנוף,מנסה להימנע ממחשבות דמיוניות. "וואו...השמיים נראים כמו מפה כחולה מלאה בפרחים לבנים... די! זה סתם שמיים", חשב לעצמו.הנסיעה הייתה ארוכה ושקטה ורק הרדיו ניגן את מאיר אריאל.

עברו כמה שבועות והגיע היום שעידן חיכה לו זמן רב: המשחק הראשון בטורניר הקט־רגל הבין־כיתתי של המוסד. הי"בניקים, קבוצת"שדות", מול הזיי"ניקים, קבוצת "הכותנה", שזה עתה עלתה למוסד. זו הייתה הפעם הראשונה של עידן כשוער במעמד שכזה. עד אז היה מזנק באקרובטיות בדשא שליד הכיתה, והנה הוא הולך בדרכו של אביו, שהיה השוער בנבחרת הקיבוץ וגם ישב בקהל עם חיוך גאה.כמה שעות לפני כן ישב עידן מול שרה ובלע את הכדור כפי שעשה בכל יום בשבוע האחרון."רק שתדעי לך שזה לא עובד בכלל", גיחך תוך כדי שנעל את נעלי הכדורגל.                           "תן לזה זמן", אמרה שרה. "בהצלחה במשחק היום."

המשחק היה צמוד כנגד כל הסיכויים. עידן עצר כמה שערים בטוחים לקול מחיאות הכפיים ובמחצית עמדה התוצאה על 0:0. אבא שלו אפילו התקרב ונתן לו צ'פחה קטנה על הראש ועידן היה מאושר.

המחצית השנייה החלה והשוער של "שדות" בעט בעיטה סתמית לכיוון שערו. עידן התכונן לקחת את הכדור ברגלו כשלפתע רעד חריף השתלט על שריריו וראשו הסתחרר.הוא ניסה להתמקד בכדור, שהחליק מתחת לרגלו ונכנס לשער.

1:0...ומיד אחריו 2:0, 3:0, 4:0, 5:0...10...שריקת הסיום גררה תגובות קשות מצד חבריו. "זה לא מתאים לך! ממתי אתה מפספס כאלה כדורים?" עידן שתק ורק הביט באביו מתרחק אל תוך החושך.

״זה דפק את הכול!!!״ צרח עידן למחרת על שרה, שעמדה מולו עם הכדור היומי.                      

״שום דבר לא דפוק, עידני. דווקא המורים מבסוטים. כולם אמרו שזה כאילו היית ילד אחר.        

ממש עידן חדש".

עידן התיישב ושפשף את עיניו הדומעות.                                                                                      

״בטח שהם מבסוטים! כל הגוף שלי נרדם, אין לי כוח לצייר אפילו, רועדים לי השרירים.תראי!״    

הוא הרים את ידו לגובה עיניה של שרה.

היא הביטה בידו הרועדת בעצב.                                            

״בטח שאני ילד אחר...״ הוסיף עידן ומירר בבכי. הוא הביט בכדור שבידה.                                          

״אני ילד פיקס.״

זו לא הייתה השיחה הראשונה שניהלה בנושא באותו שבוע. מאז פגישתה עם חנוך החלה הצפה ללא פיקוח של כדורי הפיקס ברחבי המוסד. חנוך סיפר על הכדור למחנכות אחרות,שנדלקו על הרעיון והפכו אותו לפופולרי בן לילה. "זה כבר שבוע ככה, מאז המשחק. ואני לא פותח בהרכב מחר..."עידן החל לבכות ושרה חיבקה אותו והכניסה את הכדור לכיסה."                                     אל תיקח אותו היום. אני אנסה לפתור את זה."

"מה זאת אומרת צריך להפסיק?" שאל חנוך בעודו מתיישב בכיסאו ומוציא מהמגירה את כוס הזכוכית. שרה נשמה ואספה את כל אומץ ליבה.

"זה עושה רע לילדים. מרדים אותם. יש כאלה שאיבדו את התיאבון, שיש להם טיקים בלתי רצוניים. צריךלהפסיק לפני שזה מחמיר. נמצא פתרון "אחר. נהיה יצירתיים." חנוך הביט בה בעצבים וניקה את הכוס בחולצתו. "שרהל'ה... החלטת לשגע אותי? מה פתאום להפסיק! זה רק התחיל לתפוס. חשבתי אפילו להציע את זה למזכיר הקיבוץ. אולי יש חברים שצריכים את זה. זה פתרון נהדר. עכשיו תהיי מיידלע ותעשי לי קפה. אני מתקשר לאישה לראות אם היא הסתדרה עם ההשכבה של הילד. "שרה עמדה במטבח הקטן והביטה בכוס הזכוכית. ברקע שמעה את "נביחותיו" של חנוך על אשתו. "מה זאת אומרת לקחת אותו הביתה? אז מה אם הוא בוכה! את לא נורמלית? תחזירי אותו מיד לבית ילדים!".                                                                                                                   שרה הכניסה את ידה לכיסה והוציאה בעדינות את הכדור שעידן סירב לקחת מוקדם יותר באותו היום. היא ידעה שהיא מסכנת את עצמה, אבל עתיד החינוך דחף אותה לפתוח את הכדור ולשפוך את תכולתו לתחתית הכוס. אחרכך שפכה קפה שחור, מים רותחים וערבבה היטב.                         "בבקשה חנוך, עם המון אהבה" מלמלה לעצמה, חייכה והניחה את הכוס עלהשולחן.

"טוב, שיהיה לילה טוב שרהל'ה", אמר חנוך. "לילה טוב", ענתה תוך כדי שהוציאה את אופניה ממתקן האופניים.                                                                                                            "דרךאגב, חנוך", פנתה אליו רגע לפני שיצאה לדרך, "שמתי לך פיקס בקפה. תראה איךאתה מרגיש הלילה ומחר נדבר". היא נסעה משם והשאירהאת חנוך מאחור, המום.

בבוקר חנוך התקשר לשרה ופיטר אותה. בצהריים קבע פגישהעם כל המחנכות והפסיק את הזמנת הכדורים. רגע לפני שנכנסה למשרדו של סדרן העבודה הביטה שרה אל השמיים...לפתע הםהיו נראים לה כמו מפה כחולה עם פרחים לבנים.

‍

‍

‍