גיליון
מס’ 1777
חודש
יומן מונדיאל – 19.7.26
היום זה קורה.
הלילה חלמתי שוב על אותו גמר אכזר – גמר מונדיאל 1990, ארגנטינה-גרמניה. בחלום אני שוב בן 9, יושב על הדשא שמאחורי חדר האוכל הומה האדם, כשהמשחק מוקרן על מסך ענק אל מול כל חברי וחברות הקיבוץ הנלהבים.
ברקע שידורו של המשחק אפשר לשמוע קללות בספרדית ובעברית:
"יש פה פולנים שמעודדים את גרמניה" – לוחש אחד האוהדים השרופים של ארגנטינה לאחד מחבריו, ואני בוהה במסך ומחכה שיגיע סוף סוף הגול הנכסף וחצי קיבוץ יקפוץ מאושר.
כמה דקות לפני סוף המשחק השופט שורק פנדל לגרמניה, ואנדראס ברמה מכניס לשער של גויקוצ׳אה, אלוף הפנדלים, כדור חד בפינה השמאלית… 1:0. דממה ארגנטינאית, שאגות שמחה של שאר העולם. נגמר המשחק ואני לא מפסיק לבכות ביחד עם שחקני ארגנטינה ומארדונה. רגע טראומתי שמסתבר שהפך לרגע מרכזי בחיי – מכיוון שלמרות ההפסד הצורב, זכיתי בחוויה קהילתית משוגעת שליוותה אותי ואת בני דורי לאורך כל חיינו והפכה אותנו לאוהדי כדורגל מושבעים.
יולי 2026: סגירת מעגל
ערב הגיע. אני והמשפחה שלי בהקרנת גמר המונדיאל, יולי 2026 – הקרנה שעזרתי להקים ולהפיק בקיבוץ. מהבוקר אני סביב זה, לא נושם, חולם בספרדית. כבר שבועיים שאני מארגן צפיות משותפות בשיתוף פעולה עם ועדת ספורט ותרבות: פעם בפאב הקיטור ב-04:00 לפנות בוקר, פעם במועדון לכל הילדים, והיום... הקרנת הגמר לכל חברי הקיבוץ.
המשחק מתחיל ואני מדמיין כיצד מסי יחלוף על פני שלושה ספרדים ויבקיע שער ניצחון… ואז אחבק את שיר חיבוק ענק, אתן לרונה נשיקה ענקית על המצח, כשאני מביט באורית במבט נוגה ומאוהב.
אבל המציאות הייתה שבמחצית הבנות היו עייפות מדי ואורית לקחה אותן הביתה. המשחק היה גרוע ומסי נגע אולי 3 פעמים בכדור, בריקוד האחרון שלו במונדיאלים. המשחק נגמר, כולם התפזרו לבתים ולי היו שעתיים שלמות של קיפולים לעכל שזהו, תם עידן.
בוקר הפציע. הבנות, שנרדמו הרבה לפני שריקת הסיום, שמעו ממני את בשורת ההפסד, חשבו קצת ומיד הלכו לחדרן, לבשו שוב את מדי הנבחרת הארגנטינאית והלכו למסגרות – זקופות וגאות.
בהזדמנות זו אני רוצה לומר תודה לכל מי שעזר ותמך להפקת האירוע המופלא הזה: לשרית, לג׳ודי, לנעורים, לוועדת ספורט, לפאב הקיטור וכמובן שלליאונל מסי.
נתראה במונדיאל הבא!
