מקומות שמורים

נעה חייכה וזמזמה לעצמה שיר ילדים מבולבל בעודה צועדת בבטחה על המדרכה ודוחפת את עגלת תאומיה המנומנמים לראשונה אל בית התינוקות הקיבוצי. "כל כך שונה מרחובות תל אביב, דרך חלון של רכב", חשבה לעצמה בעוד היא מתמסרת לרוח הבוקר החורפית שליטפה את פניה ולקרן השמש שנשקה לעיניה העייפות מעוד לילה לבן.

"היי! את חוסמת לי את המדרכה", היה המשפט שהקיץ אותה מחלומה. "תעברי לכביש אם את רוצה ליהנות מהנוף, המדרכה זה נתיב מהיר", המשיך הקול שהפך לפנים חמוצות, עגלת יחיד וילד מצונן שהביט בה בעיניים אדומות ואף מנוזל. הייתה זו רעות, מהכיתה של בועז, שלא פעם נפגשו באירועים של החבר'ה או בשכונת הצעירים, אבל מעולם לא החליפה איתה מילה.

"היי, רעות", חייכה נעה והרימה את ידה לשלום. "מה, גם את פעם ראשונה..." אבל רעות עקפה אותה במהירות דרך הכביש ומבלי לשים לב, המשיכה היישר לתוך שלולית מים שהרטיבה את מכנסיה. היא נעצרה וסיננה בזעם לעברה של נעה: "זה ילד שלישי".

הקרב על הסככה

ענני גשם שחורים התקרבו אל הקיבוץ, ואזור בתי התינוקות היה עמוס באימהות עייפות ובאבות מועטים שחיפשו מקום לעגלתם תחת הסככה הצפופה. נעה, שידעה דבר או שניים בחיפוש חנייה בתל אביב, התאזרה בסבלנות ואחרי חיפוש זריז מצאה את החנייה המבורכת.

"את יודעת שאלה מקומות שמורים", שמעה לפתע קול מוכר מאחוריה. שוב הייתה זו רעות, ספוגת המים. "את לא יכולה לחנות איפה שבא לך", היא סיננה כשהיא מוציאה את עגלת התאומים מהסככה ומכניסה את שלה, אל מול לסתה השמוטה של נעה.

"אהה... רעות, מה את עושה?" מלמלה נעה, אבל רעות, שכשמה לא הייתה היא, כבר מיהרה להיכנס לבית התינוקות כשלפתע מבול החל לרדת.

רעות נכנסה לבית התינוקות, הורידה את המעיל הרטוב וניגשה להכין בקבוק. "מה נהיה עם הסככה הזאת?" שאלה אחת המטפלות, שהביטה מבעד לחלון בעגלות המצטופפות בגשם. "כל שנה אותו סיפור". רעות משכה בכתפיה. "ככה זה פה", אמרה והמשיכה בענייניה. אבל כשיצאה מהחדר, נעצרה לרגע ליד החלון. בחוץ עמדה עגלת התאומים, חשופה לגשם, ולצדה נעה שניסתה להציל את מה שעוד אפשר.

חורף ללא רחמים

עבר יום ויומיים ושבוע, והגשם המשיך לרדת קבוע על נעה, שלא ויתרה והמשיכה להילחם ללא הצלחה על מקומה בסככה. לא עזרו התחנונים למטפלת שהיא בכלל עובדת בחוץ, ולא השיחות עם מרכז המשק ומזכיר הקיבוץ. שוב ושוב חזרה הביתה עם תאומיה ועגלה רטובה, מסיימת את כל המגבות בבית ומאבדת לאיטה את התקווה. בינתיים חלפו עוד כמה שבועות, והחורף לא הראה שום סימן של רחמים.

בוקר. מוקדם מאוד. רכבה של נעה נסע לאיטו על הכביש הקיבוצי המחורץ, נושא במושב האחורי זוג תאומים שלא הפסיקו לצרוח ונעה אחת כנועה וגמורה על ההגה, ממש כמו אז, בתל אביב.

"עוד דקה אנחנו שם", ניסתה להרגיע כשהביטה בעננים השחורים שהתקרבו.

נעה החנתה את רכבה, חילצה את שני בניה מבטן המכונית, הכניסה אותם לעגלה וצעדה אל בית התינוקות שזה עתה נפתח. לראשונה הייתה הראשונה שהגיעה, וגם היחידה שהגיעה ברכב.

מקום לכולם

כשיצאה מבית התינוקות, מותשת ומוכנה להעמיס שוב את העגלה הכבדה לתא המטען, גילתה שקלאב קאר חונה ממש מאחורי רכבה וחוסם את דרכה. היא הרימה את מבטה והבחינה במרדכי, המסגר של הקיבוץ — ובמקרה גם אביה של רעות — שהיה רכון לצד הסככה, מוקף כלי עבודה.

נעה אספה את שארית כוחותיה ואת כל הזעם שהצטבר בה בשבועות האחרונים, והתקרבה אליו, נחושה לפרוק סוף סוף את אשר על ליבה. דמעות כבר החלו לזלוג על פניה העייפות, כשלפתע הזדקף מרדכי והבחין בה.

"זה הרכב שלך?" שאל בחיוך. "אני כבר זז, בדיוק מסיים למדוד פה משהו."

"מה אתה מודד?" שאלה נעה בקול שבור.

"אה, לא שמעת? רעותי ביקשה שנבנה פה סככת עגלות חדשה. גדולה, עם מקום לכולם."

‍