שניצלים

ברכה הייתה מסתירה את השניצלים מתחת לאורז, וכולם ידעו את זה בקיבוץ.

היא התחילה עם המנהג הזה ביום בו הקיבוץ עבר להפרטה מלאה בחדר האוכל. ברכה הייתה נגד ההפרטה בכל שיחות הקיבוץ, ואפילו עלתה פעם אחת לדבר, לקול צחוקם המזלזל של חברי המשק שמאז ומתמיד הסתכלו עליה כעוף זר בנוף הקיבוצי.

ברכה קיבלה את שמה כשש שנים לפני שהנאצים כבשו את הכפר שלה, ושמה הפך לאבסורד אל מול מה שקרה בימים שלאחר מכן. את שנות יתמותה שלאחר מכן היא זוכרת במעורפל... אבל את הנסיבות לעקרותה היא זכרה היטב, ולא הפסיקה לנסות לשכוח לאורך כל ימי חייה.

״איך אפשר לתמחר אוכל?״ היא זעקה אז מהדוכן, מתעלמת מקיומו של המיקרופון וקולה הסדוק נסדק עוד יותר. ״את ההגשה לשולחנות הייתי מוכנה לקבל למרות הקושי שלי עם העמידה בתור... ועכשיו זה? אתם לא מתביישים?״. היא הביטה בתקווה בעשרות זוגות העיניים שראו דרכה. ״חברים! אתם לוקחים ממני את הדבר הבטוח היחידי בחיי מאז שעליתי לאדמה זו. אוכל אי אפשר לתמחר, בדיוק כמו החיים״.

אבל ההפרטה עברה ברוב שמחץ את ביטחונה של ברכה. היא מיררה בבכי מול לוח המחירים המחיק שהוצב בכניסה, צמוד לעמדת המגשים והסכו״ם: סלטים – 5 ₪, אורז ותפוחי אדמה – 10 ₪, בקר, עוף ושניצלים – 13 ₪.

אהבתה הגדולה ביותר של ברכה הייתה שניצלים, שהזכירו לה את משפחתה. על כל ביס הייתה מתענגת בעונג ילדות בלתי נשכח, ולוקחת הביתה עשרה שניצלים במנשקה שלה – אותו כלי אחסון מאלומיניום לנשיאת אוכל. לפני שיצאה לפנסיה עבדה ברכה במטבח של הקיבוץ, ונחשבה למומחית לשניצלים ולכל מה שקשור לעוף. ״שניצלים מבורכים״ היו אומרים לה בסוף כל ארוחת שישי, והיא הייתה מאושרת בחלקה הקולינרי במאמץ הציוני. בסוף כל ארוחה הייתה יוצאת מהמטבח לרגע, מביטה בערגה במשפחות השבעות היוצאות מחדר האוכל, ומדמיינת את עצמה אוכלת עם בעלה וילדיה שמעולם לא היו לה.

הכול השתנה באותה הצבעה גורלית. ״בגידה!״ הייתה המילה האחרונה בה השתמשה רגע לפני שירדה מהפודיום המיושן, נועצת מבט אחרון בחברים ששוב בחרו אחרת ממנה. "תודה ברכה, הבהרת את הנקודה שלך", סיכם המזכיר. הבחירה בהפרטה הייתה חיונית לקיבוץ שסבל מחוסר יעילות כלכלית ומחובות לבנקים. ״שינוי דרוש כאן. הצביעו שינוי והפעם תחשבו מהכיס ולא מהלב״.

ואכן השינוי התרחש, והקיבוץ החל לשנות את פניו. ״זה לא קיבוץ כבר... זה כיווץ״, טענה בתוקף ברכה באחד מכתביה בעלון הקיבוצי. ״החיים נעים קדימה״, כתב לה חזרה חיים הסנדלר, ״וכל נעל זקוקה שיחליפו אותה מתישהו בדרך״. משפט זה שיתק את ברכה, שלא כתבה יותר לעלון. היו אלו מילים אכזריות לאישה שהמשיכה לאהוב אותו תמיד מאז נפרדו אי שם בשנות השישים, מיד אחרי שהעיזה לומר לו שממנה לא יראה צאצאים – בשל היכרותה הכפויה עם ד"ר מנגלה.

אז ברכה החלה להסתיר את השניצל מתחת לאורז. מורדת לראשונה בחייה בהחלטת הרוב. בתמימות הייתה מביטה בקופאיות המתחלפות, אומרת את מספר חשבונה בציניות שקטה: ״39. את יודעת שזה לפי הותק בקיבוץ... אני החברה ה-39. את יודעת מה קרה בשנת 39?".

זה עבד, עד היום בו עמוס, הבן של חיים הסנדלר, התחיל לעבוד קבוע בקופה אחרי שסיים לימודי כלכלה. עמוס היה בודק טוב-טוב ולא מוותר על פירור. הכול היה רושם במקצועיות, ממש כמו בעיר.

״מה מסתתר מתחת לאורז?״ שאל עמוס את ברכה, כמנחש את תשובתה.״מה מסתתר?״ ענתה ברכה, ״אולי הפתעה!?״.עמוס לא ויתר ובמהירות הזיז את האורז במזלג ששמר למקרים מיוחדים שכאלו. זעקה קרעה את חלל חדר האוכל בערב יום שישי וחשפה את המרד של ברכה, שברחה מהמקום בבכי ולא שבה אליו עוד.

רק אחרי שבוע, כשלא הופיעה לשיחת הקיבוץ בנושא הפרטת ענף הבריאות, מצאו אותה בביתה ללא רוח חיים. סיבת המוות הרשמית הייתה רעב. החוקר מטעם הקיבוץ היה המום למצוא בית ריק לחלוטין מרהיטים, שכל תכולתו הייתה מקררים ישנים – מלאים עד גדותיהם בשניצלים.

‍