גיליון
מס’ 1777
חודש
באותה השנה, שנת 1974, כמה ימים לאחר יום השואה שהיה נורא מתמיד, קיבוץ "הקוצרים" ליקק את פצעיו מיום הזיכרון הראשון בו הנופלים היו בשר מבשרו.
״אם אנחנו רוצים לחגוג את חג השבועות, עלינו למצוא מענה ראוי לחוסרים בכוח האדם״, אמר שלום, המזכיר הזמני. הוא החליף את יגאל, גיבור מלחמת ששת הימים שהלך באותה השבת ומאז לא שב. שתיקה אחזה את היושבים במועדון לחבר. זו הייתה שיחת קיבוץ ללא שיחה.
שלום לא גויס בגלל אותה פציעה ארורה מן הקרב ההוא ברפיח, ושש שנים שהוא הצר על כך — עד אותה מלחמה נוראית.
״כרגע ישנם לא מעט חברים שלא חזרו עדיין ממילואים ועלינו למצוא תכנית חלופית אם ברצוננו לחגוג את חג השבועות כהלכתו... ונכון, זה יהיה חג עצוב לכל המשק, אך עם זאת עלינו להוכיח לאויבינו שהם לא יצליחו לשנות את אורח חיינו.״
״איך נחגוג את שבועות כשיעקב מהרפת מת? וחיים מהנגרייה מת... ושמשון מהפלחה מת ויגאל מת?״, שאל גרישה מוועדת תרבות במבטא רוסי כבד. הוא נאבק בשברי קולו כשבעיניו נוצצות דמעות שקטות.
״עלינו לצמוח מן השכול שנפל עלינו כמכת מצרים. אמנם האדמה שחונה, אך אנו הממטרים״, ענה שלום בממלכתיות שרק בקיבוץ אפשר היה לשמוע בנושאים כה מדממים. ״חייבים להמשיך הלאה, כך גם הם היו רוצים וכך גם נעשה, למרות הכאב הגדול."
״אין להם תחליף...״ מלמלה רוחל׳ה, שעדיין לא התאוששה ממות אחיה בקרבות הבלימה ברמת הגולן.
״חוץ מזה שאנחנו לא יודעות לנהוג בטרקטורים הללו״, לחשה רבקה, שמאז ומתמיד עבדה בחינוך.
״ואתם, חברים?״ פנה שלום אל חבורת הגברים המצומצמת שישבה בפינת המועדון.
״אנחנו לא בעניין״, מלמל חיימק'ה, ״לדעתי גם ככה אי אפשר לחגוג באמת כשהם מסכנים את נפשם שם״.
ארבעה הרוגים היו לקהילת הקוצרים במלחמה הנוראית הזו, ודווקא בשנה השביעית והכי טובה שהייתה למשק מאז יום הקמתו של הקיבוץ. היו אלו שנים בהן הקיבוץ הלך והתבסס, הילודה הייתה בשיאה, ענפי הרפת, הפלחה והצאן תפסו תאוצה, ואז באה מכת המחץ הזו... משום מקום.
״סיר בשר, סיר בשר!!״ זעק הרדיו באוקטובר ורוקן את הקיבוץ מגברים כמעט לחלוטין. בהתחלה לימים, אחר כך לשבועות וחודשים, והלוויות, וזעקות שבר, ודממה, ואוויר כבד לנשימה.
באחד הימים של אחרי המלחמה וההלוויות, פסע שלום בשדות הקיבוץ כפי שעשה מדי يوم מאז שסיים את שיקומו. לפתע שמע בכי עולה מכיוון אחת מחורבות הכפר הנטוש. בבהלה רבה הוא ניגש לראות מה העניין. כשפסע אל המבנה העצוב, הבחין במירה, אלמנתו הטרייה של שמשון מהפלחה, ממררת בבכי בין האבנים, והיא איננה מבחינה בו. ביד אחת החזיקה תמונה מיום חתונתם ובידה השנייה ליטפה את בטנה ההריונית.
״שמשון..... שמשון... שמשון...״, ייבבה.
שלום התלבט וחשב מה עליו לעשות, אך לבסוף הלך משם. הרי אין הוא יודע מה לעשות במקרים שכאלו, שבהם האישה מתגעגעת והבעל איננו, ואולי עליו פשוט לדווח לרות מוועדת לוויות. ״היא בטח תדע מה לומר... למרות שהוא לא מת״, חשב לעצמו כשהתקרב חזרה אל הקיבוץ, ״וגם אי אפשר להתייחס רק למקרה שלה... יש עוד כמה שחודשים כבר לא ראו בית״.
ההכנות לחג היו בעיצומן ועדיין לא נמצאו החברים או החברות שיסכימו להחליף את אלו שאינם.
״תהלוכת הביכורים בספק השנה״, אמר שלום לאביו כשפגש אותו בכניסה לכלבו.
״כמזכיר, אתה חייב לדאוג להמשך תקין של המערכת. תחשוב על משהו״, זעף עליו אביו בעודו מעמיס את אופניו בקופסאות שימורים.
״אולי תבקש מהחבר׳ה שלך, הוותיקים?״ שלום שאל, ושוב נתקל בתגובה זועמת: ״אתה יודע שלום... גם לנו היו מלחמות והסתדרנו כי היינו חייבים. אז תסתדרו, אתם הקיבוץ עכשיו״.
כשלפתע אל השיחה הצטרפה מירה. מאז ששלום ראה אותה בשדה, הוא ניסה להימנע ממפגש חזיתי עמה.
״מה צריך לסדר? אני מוכנה לתת יד״, אמרה. פנייתה של מירה הפתיעה את השניים שלא היו מוכנים לכך. ״אז מה את מציעה?״ שאל שלום בתמיהה.
ברחבת הפלחה עמדו כמה חברות קיבוץ והביטו על הטרקטור האדום והגדול שעמד בחנייה.
״את מכניסה לראשון ואז לאט לאט את מרימה את הקלאץ׳״, הורה שלום לבתיה, שהייתה הראשונה לנסות.
--- ״אל תפחדי, כן... יופיייייי... יאללה בתיה!״, צעקה לה מירה מהצד.
אך הטרקטור קפץ וכיבה את מנועו, כמעט משליך את שלום מן הכנף עליה ישב. ״די, אני לא יכולה!״ מלמלה בתיה בכעס.
״בואי שושנה״, קרא שלום אל הבאה בתור, ״תורך...״ הוא המשיך ושלח אליה את ידו, ״את עבדת ברפת פעם, לא?״.
שושנה הביטה בטרקטור ובשלום והחלה לחפש מפלט מן הסיטואציה. ״כן...״ אמרה שושנה, ״אבל אני ילדתי לפני כמה חודשים ועליי לעלות עם אלישע לבמה. אז אולי רק אם באמת תיתקע, אשתתף״.
כך עלו וירדו מיטב בנות המשק שמירה הצליחה לארגן לעניין, וכמו שבאו כך הן הלכו, משאירות את מירה ושלום לבדם ברחבת הפלחה.
״כן.״ ענה לשלום קול נשי עייף וחסר סבלנות בצד השני של הקו.
״אשמח לדבר עם קצין השלישות החטיבתי״, ביקש שלום מהפקידה הצעירה שאת קולה לא זיהה, ״תגידי לו שזה שלום המזכיר מקיבוץ הקוצרים. כבר דיברתי אתו השבוע ולפני שבועיים והוא יודע שעליו להחזיר לי תשובה על שמשון״.
״הוא לא כאן, להשאיר לו הודעה?״, ענתה לו.
״רק תגידי לו שאנחנו מחכים... לשמוע משמשון ושאין לנו כוח אדם, אז שיעשה מאמץ לברר מה אתו. אפילו רק לחג, הקיבוץ צריך אותם פה״, ביקש שלום ביתר שאת.
״אעביר לו״, נבחה עליו וניתקה.
שלום סימן באיקס גדול את השמות האחרונים שנותרו לו ברשימה ונשען לאחור על כיסאו, מביט דרך החלון אל המדשאה הגדולה ובמוחמד, הפועל הערבי, מוביל על טרקטור באלות קש גדולות לכיוון טחנת הקמח הישנה, שם צפוי להתרחש החג.
״חמישה שבאב אני צריך... בעצם שישה, יחד עם הטרקטור שיוביל את הנשים והתינוקות...״, אמר שלום למוחמד, שהיה די מופתע מהבקשה הלא שגרתית.
״שישה שבאב... בסדר... סחתיין. אני אשאל בכפר, מקווה שלא תהיה בעיה... אתה יודע...״, מלמל מוחמד כשהוא בוחן את פניו המבויישות של שלום.
״כמובן שנשלם ביד רחבה, ואם בא להם הם יכולים גם לאכול מהדוכנים חופשי חופשי״, הוסיף שלום כדי לוודא שלא יהיו היסוסים.
היה זה יום תכול שמיים וריח של קיץ עמד באוויר בעוד שכל הקיבוץ עמד וחיכה מתחת לטחנת הקמח הישנה. מאחוריה, באותו הזמן, עמדו שלום ומוחמד וחילקו הוראות אחרונות לפועלים המבוהלים שישבו עם חולצות לבנות מכופתרות וזרי פרחים על ראשם, נעים באי-נוחות על כיסאות הטרקטורים ומנסים להבין מה עליהם לעשות.
״אוקיי מוחמד, תגיד להם שאיך שהם שומעים את המילים 'חג שמח' שיתחילו לנסוע״, ביקש שלום ממוחמד, שהנהן תוך כדי שהוא בוהה בטחנה ונזכר לרגע בימים בהם היה עובד בה בתור ילד קטן יחד עם סבו — ימים מאושרים וברוכים, לפני בואם של היהודים.
שלום מיהר אל הרחבה הגדולה, שם חיכה קיבוץ שלם לשמוח. הוא הרים את המיקרופון באוויר וזעק:
״ועכשיו לרגע לו כולנו חיכינו: תהלוכת הביכורים... חג שמממ...״
כשלפתע נשימתו של שלום נעתקה. אל כיוון הרחבה הלך והתקרב נ.נ צבאי, מביא עמו זיכרונות נוראים.
הרכב המאובק נעצר מול עיניהם המשתאות של חברי הקיבוץ ההמומים, ומתוכו יצאו שישה חיילי מילואים עייפים, מאובקים, מזוקנים ומחויכים.
״מה אתם כל כך מופתעים?!״ צעק שמשון שיצא אחרון, ״איפה היא?״, זעק ומיהר לרוץ אל כיוונה של מירה, שכבר סימנה לפועלים המבולבלים לרדת מן הטרקטור.
״חג שמח!״ צעק שלום המרוגש אל המיקרופון, מוחה את הדמעות מעיניו... בזמן שהפועלים התחלפו בחיילים שיצאו על הטרקטורים אחד אחרי השני, מנופפים לקהל שהריע בקולות שמחה — לראשונה מאז אותו יום הכיפורים.