גיליון
מס’ 1777
חודש
יש דברים שלא צריך בשבילם ועדת חקירה או דיונים ארוכים בשיחת קיבוץ כדי להבין.
הנוסחה היא פשוטה בתכלית: אם הכלב שלכם עשה את צרכיו באמצע השביל הראשי, בכניסה לבית של שכן, ליד גן הילדים, בחורשת הזיכרון או על הדשא הציבורי שבו ילדים אמורים לשחק... אתם פשוט צריכים להתכופף, להרים את זה, וזהו. זה הכל.
השבוע שוב חיכתה לי “חבילה” מפוארת ומריחה על הבטון, ממש בכניסה לביתי.
ומדהים לחשוב שמאחורי כל ערימה כזאת עומד אדם מבוגר, חבר קהילה, שקיבל החלטה מודעת לחלוטין: לראות את הכלב שלו, לדעת בדיוק מה קרה שם, להסתכל ימינה ושמאלה, ולהמשיך ללכת כאילו מדובר בכלב של מישהו אחר. פשוט מפליא איך אנשים שמקפידים באדיקות על טיפוח הגינה הפרטית שלהם, על צביעת הבית, על ניקיון הרכב ואפילו על היצמדות לתקנונים הרשמיים, מצליחים פתאום להפוך לעיוורים מוחלטים לקקה של הכלב שלהם.
והרי אין באמת "ועדת קקי של כלבים" בקיבוץ שתבוא לעשות סדר, נכון?
די מצחיק (או בעצם די עצוב) שאותם האנשים שמרשים לכלב שלהם להסתובב חופשי לחלוטין, ואז נעלמים באורח פלא בדיוק כשהוא משאיר מזכרת על המדרכה, הם לרוב אותם האנשים שידברו גבוהה-גבוהה בערבי תרבות על "קהילתיות" ו"ערבות הדדית". אבל ברגע האמת, כשהקהילה צריכה מהם פעולה פשוטה של עשר שניות ושקית ניילון אחת, הם מתאדים... ושה”קיבוץ" (ההוא, הערטילאי) כבר יטפל בזה.
ולמי שלא הבין את זה עדיין: הקיבוץ הוא אתם.
ואם אתם בוחרים להשאיר את הלכלוך שלכם מאחור, הוא בסוף יחכה לכם בסיבוב. התירוצים והטיעונים הרי כבר מוכרים וידועים לכולנו בעל פה:
אז זהו, שלא. זה לא דשן, זה לא טבע, וזה בטח ובטח שלא נעים לתינוק או לילד של השכן שיורד יחף לדשא בחצר ומבלה את אחה"צ בלדרוך או לשחק בחרא של הכלב שלכם.
השורה התחתונה:
קהילה חזקה ובריאה נמדדת לא רק בפרויקטים הגדולים, בחגים המושקעים או ביוזמות המפוארות. היא נמדדת קודם כל בפרטים הקטנים והיומיומיים: אם אתם טורחים להחזיר את הכיסאות למקום אחרי ערב החג, אם אתם לוקחים חלק בוועדות, ואם אתם אוספים את מה שהכלב שלכם השאיר על השביל הציבורי.
כי בסופו של דבר, הקקי על המדרכה הוא לא הבעיה האמיתית בסיפור הזה. הוא בסך הכל הסימפטום. הסיפור האמיתי כאן הוא חוסר האחריות והזלזול שמאחוריו...ואת זה, לצערנו, הרבה יותר קשה לנקות.