גיליון

מס’ 1777

חודש

יוני 2026

טור אורח

כשמישהו נעלם מן המעגל

מאת:
רענן מיכאלוביץ

חוה אלברשטיין שרה כל כך יפה, במילים ובלחן של מוטי המר: "כולנו רקמה אנושית אחת חיה". השיר מזכיר לנו עד כמה אנחנו קשורים זה בזה, ושכאשר אדם אחד נקרע מן הרקמה — משהו נפגע בכולנו.

הטור הזה עוסק בחרם. בילד או בילדה שנדחקים מחוץ לקבוצה, בנער או בנערה שמפסיקים להגיע, וגם במבוגר או במבוגרת שהופכים בהדרגה לשקופים. כי אדם אינו צריך לעזוב כדי להיעלם. לפעמים הוא עדיין כאן, חולף באותם שבילים וחי בינינו, אך כבר אינו מרגיש חלק.

למה טור נפרד?

אתם ודאי תוהים מדוע אני מפרסם בעלון אחד שני טורים, ומדוע הפרדתי את הטור הזה מהטור הקבוע "משולחנו של מנהל הקהילה". הסיבה היא חשיבותו ודחיפותו של הנושא. הוא אינו נכתב בחלל ריק, אלא בעקבות מקרים שמגיעים לשולחני, ובכל פעם מחדש הלב נקרע.

יש בקיבוץ כיסאות שאיש אינו שם לב כשהם מתרוקנים: כיסא בכיתה, מקום ליד שולחן בחדר האוכל, ספסל ליד המועדון, כיסא בפעילות או במסיבה. בהתחלה מישהו יושב שם, אחר כך הוא מגיע פחות, ויום אחד הכיסא נשאר ריק. תמיד אפשר למצוא הסבר — תקופה מורכבת, חוסר התאמה, ריב שיחלוף. אבל האם ההסבר באמת משנה, אם בסופו של דבר מישהו נעלם?

המאבק הפנימי והבחירה בדיבור עקרוני

כאן מתחיל בתוכי מאבק:

  • מצד אחד: אור השמש מחטא. שתיקה מאפשרת לפגיעה להימשך, ויש בי רצון להתריע ולומר בקול: חרם, הדרה ובריונות קורים גם אצלנו.
  • מצד שני: מאחורי כל מקרה יש בני אדם, מעגלי משפחה וסביבה. יש מי שנפגעו ויש מי שפגעו, ולעיתים גם הם זקוקים להצבת גבולות, לליווי ולטיפול. בקיבוץ קטן די בפרט אחד מיותר כדי שכולם יבינו (או יחשבו שהבינו) במי מדובר, ומכאן קצרה הדרך ללחישות, להאשמות ולמשפט בכיכר הקיבוץ.

לכן לא אספר מקרה מסוים — לא גיל, לא מסגרת ולא נסיבות. אדבר על התופעה בלי להפוך אדם לסיפור.

איך נראה חרם?

  • אצל ילדים ובני נוער: חרם אינו מתחיל תמיד בהכרזה. לפעמים הוא מתחיל בקבוצת וואטסאפ שאליה לא צורפו ילד או ילדה; בהזמנה שנשלחה לכולם, כמעט; במשחק שבו שוב "אין מקום". זו יכולה להיות שמועה, תמונה שמופצת או התעלמות מתמשכת. הם אומרים שהכול בסדר, אך מפסיקים לאכול, לישון, להתאמן או לצאת מהחדר.
  • אצל מבוגרים: חרם אינו מסתיים בבית הספר. גם מבוגרים יודעים להשאיר בחוץ: לא להזמין, להתעלם מדעה, לדבר על מישהו אבל לא איתו, להחליט שמישהי "קשה" או שמישהו "מוזר", ולהפסיק לראות את האדם שמאחורי ההגדרה.

המחיר עלול להיות הסתגרות, חרדה, דיכאון ופגיעה עצמית. במקרים הקשים ביותר הוא עלול לסכן חיים. לפעמים משפחה שלמה מתחילה לחשוב על עזיבה — ומקבל הפגיעה משלם את המחיר, אף שלא הוא יצר את המציאות.

מה אנחנו עושים ומה נדרש מכולנו?

נשיא המדינה הגדיר את התופעה כמצב חירום, והמהלך הלאומי שהוביל נקרא "זה עלינו". האחריות היא אכן של כולנו.

אנחנו פועלים עם גורמי החינוך והרווחה, ונקדם תוכניות ייעודיות למניעה, לזיהוי ולטיפול. מתקיימות שיחות וניתנים מענים פרטניים ומשפחתיים. לא הכול אפשר או נכון לפרסם, שכן פרטיות אינה שתיקה, ודיסקרטיות אינה התעלמות.

אבל שום תוכנית ואף איש מקצוע אינם יכולים להחליף קיבוץ שפוקח עיניים. בלי פעולה נחרצת של החברות והחברים עצמם — יהיה קשה לחולל שינוי.

מה עושים בפועל?

  1. הפעולה מתחילה בבית: שאלו את ילדיכם לא רק אם טוב להם, אלא מי יושב לבד בכיתה, את מי לא הזמינו ומה הם עושים כשמישהו נפגע.
  2. דברו ביניכם המבוגרים: אל תעבירו הלאה שמועות, אל תצטרפו לשתיקה.
  3. צעד קטן שמשנה חיים: אם אתם רואים מישהו נדחק החוצה — פנו אליו, הזמינו אותו, שבו לידו. ואם צריך, אמרו לאחרים בפשטות: "זה אינו מקובל עליי".

ילדינו רואים אותנו. הם לומדים לא רק ממה שאנחנו אומרים, אלא ממי שאנחנו מזמינים לשבת לידנו ועל מי אנחנו מגינים כשנוח יותר לשתוק. לפעמים שיחת טלפון אחת, הזמנה אחת או כיסא שמישהו מפנה לידו יכולים לשנות מסלול חיים. אל תניחו שמישהו אחר כבר יפעל.

אל תישארו לבד

אם אתם או ילדיכם נמצאים שם עכשיו — אל תישארו לבד.

אני וכל ממלאות וממלאי התפקידים, כל אחת ואחד בתחומם, כאן כדי להקשיב, לסייע ולפעול. כי ברקמה אנושית אחת, מי שנדחק מחוץ למעגל משאיר חלל אצל כולנו.

‍

חזרה לכל המדורים