גיליון
מס’ 1777
חודש
1.
באוקטובר 2023 עשיתי הקרנות. נוסעת יום-יום לבית החולים בצפת, ובצידי הדרכים כלי רכב של עשרות מילואימניקים חונים. היו שם גם נגמ"שים, טנקים, משאיות ומלא דגלים. אני זוכרת איך ברגע אחד הסרטן הפסיק להיות רלוונטי מבחינתי. משעמם.
היו לי עוד הרבה דברים לעשות כטיפול מונע, אבל תכל'ס סיימתי — אפשר להתקדם. אז התנדבתי לצה"ל, הצטרפתי לצח"י והתחלתי עבודה חדשה. רציתי לשים מאחוריי את הסרטן ולהתרכז בדברים אחרים.
היום, שלוש שנים אחרי, אני יודעת שזה היה מוקדם מדי להתקדם. מוקדם מדי בשבילי.
2.
תמיד חשבתי שאת הזמן שעובר רואים דרך הילדים שגדלו. הילדים שלי פחות — הם גדלים לידי, אבל ילדים של אחרים, הם הופכים את הזמן למוחשי.
תמיד חשבתי שאת הזמן סופרים בשניות. ששישים שניות הן דקה ושישים דקות הן שעה. אבל לזמן יש קצב משלו וזמן משלו, שבנוי מאירועים ומ"לפני" ו"אחרי".
זה ה-7.10 הראשון שאין חטופים בעזה.
3.
אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. זו אחריות שלכם (גם גברים חולים בסרטן שד) לגלות מוקדם, כי אז סיכויי ההחלמה גבוהים בהרבה והטיפולים פחות קשים.
זה לא עניין של מזל — זה עניין של לקחת אחריות על החיים שלכם. יום אחד סרטן יהיה מחלה כרונית, אבל עד אז...
4.
לפני 7 שנים, בשמיני עצרת, אמא שלי נפטרה. אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן (לא סרטן השד) — מאבק שכלל גם הרבה שנים טובות עם תרופה ביולוגית מאריכת חיים.
נחסכו מאמא שלי:
יהי זכרה ברוך.