חינוך משותף: ילדים לחוד, מבוגרים לחוד והחינוך לעבודה

ילדים לחוד – מבוגרים לחוד

העולם שלנו, הילדים, היה כל עולמנו. מבנה בית הילדים כלל חדרי שינה, מקלחת, שירותים, כיור לצחצוח שיניים, תאי בגדים, חדר אוכל, כיתה וחדר מטפלת — בקיצור, כל מה שילדים צריכים. עולם המבוגרים, לעומת זאת, כלל בעיקר מקומות שלא הגענו אליהם: חדר האוכל, מועדון לחבר והכלבו לאספקה קטנה.

להפרדה הזאת היו שני מניעים עיקריים:

• המניע המעשי: התנאים הבסיסיים והבתים הקטנים, לצד הרצון לתת לילדים כמה שיותר.
• המניע האידיאולוגי: הרעיון הקיבוצי שביקש לשחרר את החברים מעול המשפחה הגרעינית ולייצר משפחה אחת גדולה, כך שההורים יהיו פנויים להקמת הקיבוץ.

ההפרדה הזאת יצרה מצב שכמעט ולא ראינו מבוגרים אוכלים, למעט המטפלות שלנו. ההפרדה בין "אוכל של ילדים" ל"אוכל של מבוגרים" הייתה כל כך מוחלטת, שכשפעם אחת ביקשתי מהמטפלת לטעום קישוא מבושל (נחשב מאכל של מבוגרים), היא כעסה עליי וקראה לי "ילדה מקופחת" — שריטה שליוותה אותי שנים רבות... ההזדמנות היחידה הנוספת לראות מבוגרים אוכלים הייתה בחגים הגדולים: ראש השנה ופסח.

החינוך לעבודה

החינוך המשותף התמקד בהכשרת הדור הבא שימשיך את הקיבוץ, ולכן נבנו עבורנו מערכות המקבילות לחברת המבוגרים: "שיחת קבוצה" במקום שיחת קיבוץ, וועדות שונות שאירגנו את הספורט, התרבות והעלון.

אבל מעל הכול עמד החינוך לעבודה:

• מכיתה ג': עבדנו חצי שעה בכל יום כחלק מיום הלימודים.
• סידור העבודה: פורסם שבועית על לוח המודעות בבית הילדים, וכלל פינוי ארוחות, ניקיון הכיתה, שטיפת חדרים ועזרה למטפלת ("שונות" — חלוקת בגדים מהקומונה לתאים).
• לימודי ניקיון: למדנו לשטוף כלים, לנקות שולחנות ולשטוף רצפות. המטפלות לימדו אותנו להניח סמרטוט רטוב על מקל הגומי, לחטא ולגבגב — איסוף המים שנקרא בגזית "גיבגוב", על שם המגב.

משק הילדים והאווזים המפחידים

חלק מרכזי מהעבודה היה ב"משק ילדים", שהיה ממוקם בחורשת האקליפטוס (מתחת למגרש הקט-סל של היום). הילדים התחלפו מדי שבוע והגיעו לעבוד תחת הדרכת מבוגר אחראי. היו כאלה שחיכו לתורם בקוצר רוח, והיו כאלה שממש לא אהבו זאת.

• הכלובים הנעימים: כלובים עם ארנבות או אפרוחים, שהיה כיף לנקות, להאכיל וללטף.
• הכלובים המאיימים: הכלוב של האווזים. הייתה שם בריכה קטנה, והאווזים ראו בכל נכנס מאוים — הם רצו אחרינו והוציאו קולות מפחידים, ורק הגיבורים מבינינו הצליחו להתגבר ולהניח להם אוכל.

האוכל לבעלי החיים הורכב משאריות שהבאנו מהרמפה של חדר האוכל ומבתי הילדים — ארגזים של לחם ישן ושאריות ירקות. את הבליל הזה הגשנו לחיות לאחר ניקוי הכלובים, חלקן התנפלו מיד (ואנחנו ברחנו), וחלקן היו מנומסות מספיק כדי שנצליח ללטף אותן.

טלי גורן

‍