אופניים של הקיבוץ: זיכרון מתוק של ילדות, חופש ושישה ימים של תור

פעם או פעמיים בשנה היה לכל אחד מאיתנו, ילדי הקיבוץ, "תור אופניים". חיכינו לתור הנכסף הזה שבועות וחודשים, אבל ידענו שהוא יגיע. בכל כיתה הייתה רשימה ל"תור אופניים" עם תאריך ושם של ילד או ילדה.

כשהגיע התור שלי, כמו כל אחד אחר, נעמדתי קצת לפני השעה ארבע – השעה שהלכנו להורים – לקבל את האופניים שיהיו שלי במשך שבוע ימים בין השעות ארבע לשבע, הזמן שחזרנו לבית הילדים לאכול ולישון. מחסן האופניים היה בטונדה שעמדה במרחב בו גדלה היום בוגנוויליה ענקית שמסתירה איזה שלד ברזל, שילדים אחרים בנו כשעוד למדו בקיבוץ. ממש במקום הבוגנוויליה הזאת עמדה בטונדה אפורה מבחוץ אבל מלאת ריגוש מבפנים.

כשהגיע תורי ל"תור אופניים", נעמדתי מול הבטונדה וקיפצתי בהתרגשות. הייתי צריכה לחכות בתור כדי לקבל את הזוג שהתאים לגודל שלי. כל הילדים עומדים מסביב ומביטים בקנאה מהולה בהערצה בילדים שהשבוע הזה תורם, כי למרות שגם הם יגיעו לתור אופניים, היום תורם של ילדים אחרים.

מיד מתחילה המסחרה:

"בבקשה תן לי קצת רק עד חדר אוכל."

או

"את זוכרת שנתתי לך כשהיה תורי?"

והשעות המעטות שהאופניים היו "שלי" התקצרו, אבל זה לא היה נורא כי עדיין לי היה את "תור אופניים" ויכולתי להחליט למי לתת, אם בכלל.

אבל הזיכרון הכי עמוק הוא הלימוד לרכוב בלי עזרה. בכיתה א' עוד היינו במקום בו היום נמצא גן חרוב – בדיוק הבית שהיה גם הגן שלנו. קראו לו "גן-כיתה" כי גם את כיתה א' עוד למדנו שם. אז לגן-כיתה הזה יורדת מדרכה מהכביש, והירידה הזאת הייתה העוזרת שלי ושל אבא, שרץ אחרי עד שהעזתי להרים את הרגליים ולהשתלט על האופניים.

איזה תענוג היה לרכוב אל החופש, לאורך מדרכות הבטון שכבר יצקו: מבית הילדים לחדר אוכל, מחדר אוכל לחדר של ההורים, ובשיירה של כל מי שהיום יש לו "תור אופניים" לאורך ולרוחב מדרכות הקיבוץ.

בשעה רבע לשבע, שוב נעמדנו בתור מול הבטונדה להחזיר את האופניים של הקיבוץ. מחר שוב יהיו שלי לשלוש שעות, אז הפרידה לא קשה כמו בערב האחרון של השבוע, שאחריו אצטרך לחכות עוד שבועות רבים עד "תור אופניים" הבא שלי...

‍