גיליון
מס’ 1777
חודש
המורות והמחנכות שהיו לנו בכיתות היסוד – שאז נקראו "חברת ילדים" – הגיעו מסמינר אורנים עם ידע רב בטבע. גדלנו בטבע, סביבנו שדות, מהם חרושים ומהם בר. לא נזקקנו לגלויות או לתמונות של פרחים תלויות על הקיר; חיינו בתוך וחלק מפרחי הבר, היינו ילדי הפרחים.
בימי חורף, כשהייתה הפוגה בגשמים והופיעה שמש, רצנו למטפלת לבקש ממנה שהיום, במקום מנוחת הצהריים, נעשה יל"ש: יום ללא שינה. שנת הצהריים הייתה שעת חובה עד כיתה ו' והוקדשה בעיקר לקריאת ספרים, אבל הייתה גם שעה עמוסה בהתנגשויות בין האנרגיות הילדיות לסדר היום של המטפלות.
אז אחרי שהתחננו שיתנו לנו יל"ש והסכימו, התארגנו ויצאנו לפגוש את בעלי בריתנו הפרחים. הכרנו את כולם בשמותיהם, היינו חלק מהם, אבל הכי אהבנו את הפרחים המוגנים. כילדי טבע, פרחי התלתן, הגדילן, הברקן, עין התכלת, החרדל והקחוונים, הטופח והעולש היו פרחי בר רגילים. אבל אנחנו, שכנראה עמוק בתודעתנו היינו ילדים מיוחדים מאוד הגדלים במקום מיוחד מאוד, נמשכנו לפרחים היותר נדירים – אלו שהוכרזו כמוגנים.
יצאנו לחורשת הזיכרון כי ידענו ששם נמצא, בין העשבים, את הדבורניות והסחלבים. ידענו באופן אינטואיטיבי שהתפקיד שלנו כאן הוא להגן עליהם, לשמור שאף אחד לא ידרוך עליהם בלי כוונה. התפזרנו בחיפושינו, וברגע שמצאנו דבורנית או סחלב, ידענו בדיוק מה סדר הפעולות הנדרש:
התיישרנו והסתכלנו בגאווה בלתי מוסתרת איך עכשיו, ממש ברגע זה, קיימנו את אחת המשימות החשובות שהיו לנו: לשמור על פרחי הבר המוגנים, הנדירים והמיוחדים – כמונו ממש.
נעמי, המורה והמחנכת שלנו בחברת הילדים, הייתה מומחית בטבע, ככה לימדו את המורות בסמינר אורנים. כשיצאנו לטייל בקיבוץ היינו חלק מהטבע. מדרכות הזפת הצרות, שהיו העורקים שחיברו בין הבתים, נגמרו מהר ומיד כבר היינו על האדמה – עם הפרחים והנמלים מלמטה ועם הציפורים מעל.
"ששששש ילדים, אתם שומעים?" הייתה נעמי שואלת.
זה היה הקוד להשתתק, להקשיב, להיות חלק מכל מה שסביבנו. בשקט בשקט הייתה נעמי מצביעה על ציפור, מציינת את שמה ומבקשת שנקשיב לסוג הציוץ שלה.
בכיתה היו תלויות תמונות של ציפורים הנמצאות כאן כל השנה, של אלה הנודדות שעוברות מעלינו מצפון לדרום ובחזרה, ואלה החורפות כאן – שמגיעות רק בחורף. את הנחליאלי כולם מכירים, אבל אנחנו הכרנו גם את אדום החזה. אפילו בלי שראינו אותו במו עינינו (כי זו ציפור ממש חמקנית), ידענו שהוא הגיע רק לפי הציוץ שלו.
יום אחד אפילו התפרסמנו בזכות המעקב והידע שלנו, והבאנו המון גאווה לנעמי ולהורים שלנו. כתבו עלינו בשבועון התנועתי "השבוע בקיבוץ הארצי" כתבה קטנה תחת הכותרת: "ש-ש-ש- עוקבים (אחרי ציפורים)", וכל חברי הקיבוצים קראו על עלילותיהם של ילדי קבוצת "אלה".
לא סתם ידענו לזהות דרור, בולבול או עורב; ידענו להבדיל בין זכר לנקבה ובין הסוגים השונים – כי הרי יש דרור רגיל ויש דרור ספרדי. העולם שלנו היה פתוח לכל רוחות השמים, ועפנו אליו – ועל עצמנו.